הדילמה כיצד להביא לשחרור 240 החטופים שמוחזקים בעזה היא קשה מאוד. מי יכול לסבול מצב שבו השטן בהתגלמותו, ארגוני הטרור בעזה, מחזיקים בתינוקות, ילדים, נשים, גברים, זקנים, יהודים וזרים, וסוחר בהם באופן השפל ביותר. ברור שחובה עלינו לעשות מאמצים כבירים להביא לשחרורם. אך לא בכל מחיר.
ארגוני המחבלים השונים חוגגים לא פחות מארבעים הזדמנויות בהן ממשלות ישראל לדורותיהן החליטו על שחרור מחבלים. לפעמים הדבר נעשה בתמורה לשחרור חטופים, לפעמים במסגרת הסדרים מדיניים שקריים כלשהם כמו "תהליך אוסלו", ולפעמים סתם כמחוות כדי לשרת את הרודן התורן ברשות הפלסטינית. שחרורים אלה פגעו בישראל באופן עמוק ביותר, ושחקו עד דק את מעט ההרתעה שכליאת מחבלים יכולה להשיג.
אלא שלמרות הפגיעה, פעם אחר פעם חזרנו על אותן הטעויות. יותר מכך – בכל הזדמנות המחבלים סחטו הישגים משמעותיים יותר. במסגרת השירות שלי בפרקליטות הצבאית, נאלצתי לא פעם ולא פעמים לשמש כחבר בוועדה בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, שהתכנסה לעסוק בנושא הזה. פעם אחר פעם נדרשתי לדחוק לאחור את עמדתי האישית שכללה התנגדות עקרונית למהלכים הללו. הדרג המדיני החליט, וכחייל וכקצין, הייתה מוטלת עלי החובה למלא את תפקידי. שמותיהם של הקורבנות שהרגו בעקבות העסקאות הללו הם רבים, והם חקוקים לי על הלב.
הניסיון מלמד שרוב המחבלים ששוחררו בעסקאות חזרו לטרור. רבים מהרוצחים ששוחררו ממאסרי עולם, חזרו לרצוח. רבים מהמחבלים ה"קטינים" חזרו כמחבלים "גדולים", כולל כרוצחים. עוד לפני השביעי באוקטובר ניתן היה למנות מחבלים רבים אחרים ששוחררו וחזרו לטרור, אך בוודאי עתה כולנו ראינו שרבים מהמחבלים שהיו שותפים לטבח בשביעי באוקטובר ולחטיפות, ובכלל זה ראש החמאס בעזה יחיא סינוואר, שוחררו בעסקאות העבר השונות.
ממשלת ישראל נמצאת במצב בו נדרשת הכרעה עקרונית, מוסרית וערכית – לא מנהלים משא ומתן עם מחבלים רצחניים. נקודה. כל מו"מ כזה משדר חולשה, מעצים את האויב, וגורם לו להבין שממשלת ישראל אינה רצינית במטרתה לחסל את ארגוני הטרור.
ויתרה מכך, ככל שהפרטים של ההסדר שעליו מדברים אכן נכונים – שחרור מעט מן החטופים בתמורה לשחרור מחבלים קטינים ונשים, הפסקת אש למספר ימים ועוד כהנה וכהנה דרישות – הרי שמדובר בהסדר הגרוע ביותר. המחבלים מקבלים תמונות ניצחון בדמות פתיחת שערי הכלא, ומקבלים הפסקת אש על מנת להיערך מחדש ולהתכונן להמשך הלחימה, ככל שתהיה. בתמורה, ממשלת ישראל נוטלת מעל צווארם של המחבלים את החטופים הרגישים ביותר. עצם העובדה שהמחבלים חטפו באופן בלתי מובחן, תינוקות, נשים, בעלי אזרחויות זרות וכפולות ועוד, התפוצץ להם בפרצוף. סרטוני החטיפות ותמונות החטופים סייעו רבות כדי לצרוב בתודעה של העולם שאין הבדל בין המחבלים בעזה לבין דעא"ש. קבלת התנאים בהם משוחררים רק נשים וילדים היא ניצחון מובהק למחבלים, והפסד כפול ומכופל למדינת ישראל.
אם בכל זאת הייתי נאלץ להציע תמורה כלשהי לשחרור החטופים, הייתי מציע את הנוסחה הבא: בתמורה לשחרור כל החטופים, אלה שבחיים ואלה שאינם עוד בחיים, ובכלל זה גם הדר גולדין ואורון שאול, ניתן לשחרר מחבלים שבלאו הכי מסיימים את ריצוי עונשם בחודשים הקרובים. הא ותו לא. אין דלק, אין אוכל, ואין הפסקת אש.
כפי שטבח השביעי לאוקטובר הביא לשינוי תודעתי ולהנחלת התובנה שלא ניתן עוד להמשיך לנסות להכיל את החיות הטורפות, כניעה לדרישות המחבלים דווקא בעיצומה של המלחמה, תסמן את קריסת הנחישות ותחילת סופה של המלחמה נגד חמאס, עד לטבח הבא.
