יהודי ארה"ב גילו שהם המיעוט היחיד במדינה שלא זכאי להגנה

טבח שמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו עוררו תמיכה והתגייסות רחבת היקף בקרב יהדות ארצות הברית, למען מדינת ישראל. היא באה לידי ביטוי בגיוס כספים נרחב (לפי הערכות – כמיליארד דולר בחודש הראשון למלחמה), בקיום עצרות תמיכה בישראל ובפעילות פוליטית מול הממשל וגורמים נוספים. פרץ התמיכה הזה בולט במיוחד על רקע הדשדוש ואף ההתרחקות שאפיינו את יחסי יהדות ארה"ב וישראל בעשורים האחרונים, בעקבות מתחים פוליטיים וזהותיים. התחושה היא שיהודי ארצות הברית חיפשו את ההזדמנות להפגין מחדש את אהבתם לישראל ותמיכתם בה, וכי האירועים המזעזעים של מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר אפשרו לאהבה היהודית־אמריקאית לישראל, שמתקיימת גם במרחב רגשי ולא רק שכלי, להשתחרר מהכבלים שאסרו אותה.

עם זאת, גם התמיכה הזו איננה יכולה לכסות על המשבר האידיאולוגי שהיהדות הליברלית בארצות הברית נתונה בו, בעולמה הפנימי וביחס לישראל. הסדר הבסיסי של הקיום היהודי־אמריקאי, כפי שאפרט, מבוסס על הלימה בין העולם הערכי הליברלי האמריקאי ובין ערכים יהודיים, או לפחות חלקם. בתהליך דיאלקטי, היהדות האמריקאית התאימה את עצמה למערך הערכים הליברלי האמריקאי, ובה בעת הייתה שותפה לעיצובו. ואולם, תהליכים אידיאולוגיים שחלו במרחב האינטלקטואלי והחברתי האמריקאי, ובפרט העלייה של התנועה הפרוגרסיבית כתנועה של מאבק פוליטי מקצין והולך מחד, והתפתחות תהליכים של פוסט־חילוניות והעמקת השמרנות בחברה הישראלית מאידך, יצרו תהום הולכת ומעמיקה, שאקדמאים, מנהיגי קהילות וצעירים יהודים־אמריקאים מתקשים לגשר עליה.

כדי להבין את הזהות הליברלית היהודית־אמריקאית, יש לעמוד על האופן שבו היא התפתחה מאז הגעתם של היהודים לארצות הברית לפני כ־370 שנה. ככלל, שני כוחות הניעו את ההגירה לארצות הברית – היותה מקום מקלט לזרמים דתיים שנרדפו באירופה, והחיפוש אחר משאבים ועושר בעולם החדש. הזהות הלאומית האמריקאית התבססה כזהות אזרחית מאחדת של מהגרים בעלי זהויות אתניות שונות, שהתכנסו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ברובד הדתי, וכפועל יוצא של הרפורמציה הפרוטסטנטית, הפלורליזם האמריקאי בא לידי ביטוי בריבוי זרמים דתיים פנימיים לעולם הנוצרי, המתפלגים אלה מאלה.

במרחב הזה, הזהות היהודית־אמריקאית התעצבה תחילה כזהות דתית, אשר משתלבת במארג הזרמים הדתיים בארה״ב. הגירות היהודים ממרכז אירופה במחצית המאה ה־19 הביאו לחופי ארצות הברית את היהדות הרפורמית, וההגירה הגדולה ממזרח אירופה במפנה המאה ה־20 הניחה את התשתית להתפתחות התנועה הקונסרבטיבית, כמי שנותנת מענה לצרכי הזהות של הדור השני והשלישי של המהגרים. לכל הפחות עד לאחרונה, יהודים אמריקאים הגדירו את זהותם כזהות דתית, אף שלמעשה הזהות הדתית שימשה מעטה לשימור הזהות האתנית, כאשר רבים מהמשתייכים לשני הזרמים הללו לא הוטרדו משאלות של אמונה, הלכה או פולחן דתי. הזהות הדתית היהודית הייתה המעטפת של המשך הקיום היהודי האתני הנבדל, של העם היהודי היושב ב״גאלדנע מדינה״.

התאימו את הערכים לסביבה

היהדות הרפורמית הייתה ספינת הדגל של ההשתלבות היהודית בארצות הברית. ברמה התיאולוגית היא העמידה במרכז את תפיסת המונותאיזם האתי שניסח הרמן כהן, שלפיה היהדות היא דת מוסר שמקדמת את אמונת הייחוד בעולם. לרעיון זה, שנשען ברמה פילוסופית על תפיסת המוסר של קאנט, ובקאנון היהודי על ספרי הנביאים, התווסף רכיב פוליטי. לפי ״תורת התעודה״ של התנועה הרפורמית, לא מפני חטאינו גלינו מארצנו, אלא ההתפזרות בין העמים הייתה אמצעי למימוש ייעודו החיובי של עם ישראל – להפיץ בעולם את רעיון האמונה באל אחד. ברוח זו הודגשו רעיונות תיאולוגיים שתאמו את האידיאולוגיה ואת עולם הערכים האמריקאי. כך למשל הפך חג הפסח בדרשותיהם של ראשוני הרבנים הרפורמים בארה״ב, וגם דורות רבים אחר כך, לעדות לאופן שבו הביאה היהדות לעולם את רעיון החירות, שעומד בבסיס ההגדרה העצמית האמריקאית.

ברמה הסוציולוגית, הייתה זו תפיסה דתית שנועדה לשרת את ההשתלבות היהודית־אמריקאית בארצות הברית. פועל יוצא מכך היה התאמתו של הפולחן הדתי, מבחינת השפה, התוכן והאסתטיקה, למקובל בחברה הסובבת, וממילא גם שחיקת המחויבות ההלכתית, שנתפסה כמגבלה בפני השתלבות מוצלחת בחברה. במחצית המאה העשרים טבע הסוציולוג היהודי־אמריקאי וויל הרברג את מטבע הלשון ״קתולי־פרוטסטנטי־יהודי״, כדי לבטא את ההלחמה בין שלושת הזרמים הדתיים בעלי המעמד המרכזי בחברה האמריקאית. לטענתו, התנועות הדתיות שהגיעו לארה״ב מאירופה נמשלו לפרחים באגרטל, ששימרו את מראם אך הפכו מנותקים משורשם. הזרמים הדתיים האמריקאים, ובהם היהדות הליברלית (היינו, הרפורמית והקונסרבטיבית) החלו למעשה לתפקד כמופעים שונים של דת אזרחית אמריקאית, המעמידה במרכז את הרעיון של אמריקה עצמה ואת ערכיה החברתיים והפוליטיים המרכזיים, ובהם ערכי החירות, השוויון והדמוקרטיה.

האידיאולוגיה של שליחות יהודית מונותאיסטית לעולם, יחד עם מניע ההשתלבות בסביבה לא־יהודית, הביאו אפוא את היהדות הרפורמית להדגיש את ההיבטים האוניברסליים של הזהות היהודית, על חשבון הפרטיקולריזם של זהות יהודית ספציפית והצורך לשַמרה. מכאן גם יחסה השלילי הראשוני של התנועה הרפורמית אל הציונות, שנתפסה כהתרחקות מהעקרונות האוניברסליים המקוריים לכאורה של היהדות, וכאיום על חזון ההשתלבות היהודי בארצות הברית. בהמשך אימצה התנועה הרפורמית את הציונות, גם אם באופן מסויג, אך בתשתית הרעיונית שלה נותר מתח חזק בין הדחף האוניברסלי ובין אופייה הלאומי, ולשיטתה אף הלאומני, של הציונות. גם הציונים שבקרב הרבנים הרפורמים האמריקאים, כמו יהודה לייב מאגנס ואבא הלל סילבר, ראו את הציונות כשלב זמני בלבד בדרך למימוש חזון נבואי אוניברסלי, של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ֿבשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, כחלק מהתעוררות השמאל החדש האמריקאי ובכלל זה המהפכה המינית, הפמיניזם והמאבקים לזכויות האזרח של השחורים, החלה להתגבש הזהות הליברלית של יהדות ארה"ב סביב רעיון של צדק חברתי אוניברסלי, שבאופן המנותק במידה מסוימת מהקשרו המקורי, קיבל את השם ״תיקון עולם״.

ראשית התקבלותו של המושג בארה״ב נעוצה אמנם במומנט תיאולוגי, בתנועת ה"חבורה״ בארה״ב שכללה חוגים בעלי אופי רוחני ניאו־חסידי, שביקשו לחולל התחדשות יהודית בארה״ב אשר משתלבת עם ערכי המהפכה החברתית של אותה תקופה. בהמשך עבר המושג תהליך של חילון, שנעוץ בשבר הדתי שלאחר השואה, בשורשים הסוציאליסטיים ביהדות האמריקאית ובאופיים החילוני למעשה של הזרמים הדתיים והדת האזרחית האמריקאית. לאור זאת, הדגש האקטיביסטי, על האדם הפועל לתיקון החברה, ייתר הלכה למעשה את קיומו של האל כשותף לתיקון העולם הזה, והמושג ״תיקון עולם״ חפף למעשה את המושג ״צדק חברתי״ כאידיאל הפוליטי המרכזי של השמאל הליברלי האמריקאי משנות השישים ואילך.

בהמשך הפך ״תיקון עולם״ למושג המארגן המרכזי של היהדות הליברלית האמריקאית, בין השאר בגלל פשטותו והאלסטיות החינוכית שלו, שאפשרה להטמיע אותו בעולם החינוך היהודי. כך שהיום, המושג הזה מגלם בעיני יהודים ליברלים אמריקאים, בוגרי מערכות החינוך של בתי הכנסת, מחנות הקיץ וארגוני הלל בקמפוסים, את מהותה של היהדות ואת אבן הראשה שלה. זאת עד כדי חוסר יכולת מעשית וערכית להכיר בקיומו של מנעד רחב של חלופות אחרות לזהות יהודית, ובהן האפשרויות ההלכתיות, הזהות המסורתית והיהדות הישראלית לגווניה.

בני אור ובני חושך

התהליכים המתוארים לעיל הובילו את יהדות ארצות הברית לפתחם של כמה משברים עיקריים, שמאפיינים את קיומה כיום. המשבר הראשון הוא משבר הצלחת ההשתלבות, שהעמידה בספק את יכולת שימור הזהות היהודית. לנכונות של החברה האמריקאית להסיר את החומות מבחוץ ולקבל את הזהות היהודית־אמריקאית כלגיטימית ובחוגים מסוימים אף מועדפת, התווספה נכונות פנימית להסיר את הגדרות של גבולות הקהילה. לפני כעשור נחשפו לראשונה באופן מקיף נתונים על היקף הנישואים מחוץ ליהדות בקהילה היהודית־אמריקאית. לפי המחקר של מכון פיו שפורסם ב־2013, בשני העשורים שקדמו לפרסום המחקר, כשישה מתוך עשרה יהודים (ובניכוי הזרמים האורתודוקסיים – שבעה מתוך עשרה) התחתנו עם בני זוג שאינם יהודים. זאת לעומת נתונים מראשית שנות השבעים, אשר העמידו את שיעור נישואי התערובת בקהילה היהודית־אמריקאית על 17 אחוזים בלבד. כך התברר שלקבלה האידיאולוגית והמעשית של הזהות היהודית בארצות הברית יש מחיר בשאלת היכולת לשמר את הקהילה היהודית הן כקהילה דתית והן כקהילת זהות אתנית, היינו כעם.

נתונים אלה שינו את פניה של הקהילה היהודית־אמריקאית, והם חלק מרכזי מהבנת עולמה כיום. במרחב היהודי־אמריקאי הליברלי, ובעולם בתי הכנסת של התנועה הרפורמית ושל התנועה הקונסרבטיבית, מרבית חברי הקהילות הצעירים הם בעלי הורה יהודי אחד, או, כאשר מדובר בדור המבוגר יותר, לפחות אחד מילדיהם נשואים לבן זוג לא יהודי. ממציאות זו נובע המשבר המרכזי השני של היהדות האמריקאית בימינו – דעיכת רעיון העמיות היהודית או הקיום האתני היהודי־אמריקאי. כאשר חלק כה ניכר ממי שמגדיר עצמו כיהודי בארה"ב איננו יהודי באופן מלא, ממילא נחלשת תחושת הסולידריות הזהותית, גם בהקשר פנים־אמריקאי וגם עִם העם היושב בציון.

קריסת הרעיון של העמיות היהודית הואצה על ידי מגמות של פוסט־אתניות בחברה האמריקאית בכללותה, כאשר ההשתייכות האתנית הפכה לבלתי רלוונטית, והניסיון לשמרה מוצג כסוג של גזענות. כך יכול היה הסופר היהודי־אמריקאי מייקל שייבון, בטקס ההסמכה של רבנים רפורמים שנערך בהיברו יוניון קולג׳ בלוס־אנג׳לס בשנת 2017, להגדיר נישואים בין בני זוג יהודים כ״גטו של שניים״. היינו, הניסיון להגדיר גבולות פנימיים לזהות היהודית, אפילו וולונטריים, מוצג כפעולה של הדרה והסתגרות פנימית, שמשחזרת את הבידוד שבעבר נכפה עלינו מבחוץ.

המשבר השלישי שבפניו ניצבת היהדות הליברלית האמריקאית, שהתפתח בפרט בשנים האחרונות, הוא משבר אידיאולוגי וזהותי מול התנועה הפרוגרסיבית האמריקאית. תנועת ה״נעורות״ (Woke) צמחה בקמפוסים בארה״ב ובהמשך פעפעה לשכבות רחבות של האליטה התרבותית, התקשורתית והפוליטית. בעיני עצמה, מדובר בתנועת מוסר החותרת לצדק חברתי ופוליטי מוחלט. במושגים של הדיאלקטיקה ההגליאנית ועל בסיס תפיסת ״קץ ההיסטוריה״ של פוקויאמה, שהכריז ב־1989 על ניצחונו הסופי של הליברליזם, זוהי לשיטתה התנועה החברתית האחרונה והמכרעת, להעמדת הסדר החברתי ב״צד הנכון של ההיסטוריה״.

מנקודת מבטם של מבקרי התנועה, שאני נמנה עמם, מדובר בתנועה מקומית של שכבת האליטה הליברלית האמריקאית, שיצרה לעצמה מרחבים אוטונומיים של שפה, אסתטיקה וחשיבה, המעמתים זה עם זה באופן תדיר קבוצות זהות שונות, המאורגנות במדרג חשיבות לפי מידת האפליה החברתית שחוו בעבר או שהן חוות כעת. כתנועה בעלת אופי דתי דואליסטי, היא מחלקת את העולם ל״בני אור״ ו״בני חושך״, דורשת נאמנות מלאה לערכיה ומדירה את הכופרים בעקרונותיה. בעולם של תנועת ה־Woke, ההמשגות חשובות יותר מהמציאות עצמה, והקטגוריות של השפה הפוליטית שלה נועדו בסופו של דבר לייצר הכרעה ברורה, ברוח התיאולוגיה הפוליטית של קרל שמידט, בין אויב לידיד. כך מתבטלת האפשרות לפוליטיקה של טוב משותף, או לכל הפחות של מאבק הוגן בין תפיסות עולם מתחרות.

בצד הלא נכון של ההיסטוריה

חלק מרכזי מהמשבר הפרוגרסיבי נובע ממרכזיות שיח הגזע בארה״ב, בפרט מאז פרשת הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד במיניאפוליס ב־2020. התנועה הפרוגרסיבית האמריקאית עסוקה בתהליך חשיפה של גזענות מערכתית לכאורה, שמקיפה על פי הנטען את כלל מגזרי החברה האמריקאית. ואולם בשיח האמריקאי היהודים נתפסים כ״לבנים״, וגם ניסיונם של היהודים בארה״ב להדגיש את העובדה שהיהודים אינם בהכרח ״לבנים״ אלא בעלי זהויות אתניות מגוונות, לא נשאה פרי. למעשה היהודים נכנעו לשיח הזה, כאשר במקום להצביע על חוסר הרלוונטיות של הקטגוריה הזאת למצב הקיום היהודי לדורותיו, הם ניסו להוכיח שגם בקרב הקהילה היהודית יש לא־לבנים, Jews of Color – קטגוריה שכוללת גם יהודים ממוצא אפרו־אמריקאי, לטיני או מזרחי. כך נשחק בהדרגה מעמדם של היהודים במדרג ההיררכיות האמריקאי, והם איבדו למעשה את זכויות המיעוט שלהם והפכו לחלק מהמדכאים, ולא המדוכאים,

חשוב להצביע על מרכזיות האבחנה הזאת בשיח הפרוגרסיבי האמריקאי ועל משמעות המשבר הזה גם ביחס לישראל. במרכז האידיאולוגיה של תנועת ה־Woke האמריקאית עומדת חלוקה דיכוטומית ונטולת ניואנסים של העולם למדכאים ולמדוכאים, תוך התלכדות המאבקים של כלל מדוכאי העולם במדכאים אותם. כך מתמזגות יחד תפיסות פוסט־קולוניאליות עם תיאוריות רדיקליות של מגדר ופוליטיקה של זהויות, ליצירת עולם מונוכרומטי המבוסס על הבחנות מוסריות ברורות, כאשר מי שאיננו חלק מהמחנה המלוכד של המדוכאים הנלחמים על שחרורם נמצא למעשה מחוץ לגבולות העמדות הסבירות והשיח הלגיטימי. כך התפתחה בטבורה של התנועה הפרוגרסיבית ״תרבות הביטול״, המופנית כלפי כל מי שמחזיק עמדות ציוניות ״רעילות״, כלפי לאומיות בכללותה, וכלפי כל רעיון המייצג שמרנות חברתית ופוליטית. במושגים הדיכוטומיים של ״אויב״ ו״ידיד״ שהזכרתי לעיל, מקומה של ישראל בצד הלא נכון של ההיסטוריה כבר הוכרע, ושום עובדה, תמונה או פיסת מציאות מאירועי שמחת תורה לא ישנו זאת.

בתוך כך, הולך ונחשף הממד האנטישמי הסמוי מאחורי תהליכים החלים בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית. ביסודה האידיאולוגי, האנטישמיות הזאת מתגלמת בחוסר הלגיטימיות של ה״אחר״ האולטימטיבי היהודי, החריג והמוזר, לזכות בקיום לאומי המשמר את זהותו, תרבותו, שפתו, דתו וערכיו. ביסודה התיאולוגי, היא חושפת את האופי הדואליסטי הטהרני של התנועה הפרוגרסיבית, ששורשיה בתפיסות חברתיות של הכנסיות הפרוטסטנטיות האמריקאיות, כתנועת גאולה דתית שמציפה מחדש את הדימוי של היהודי הנבדל, שעסוק באופן מייגע בשימור זהותו הנבדלת ומחמיץ שוב את רכבת הגאולה האוניברסלית. בביטויה המעשיים, היא משקפת את הדימויים האנטישמיים המסורתיים הקיימים אצל אפרו־אמריקאים, מוסלמים־אמריקאים והשמאל הסוציאליסטי האמריקאי, של יהודים כהורגיו של ישו הכופרים בביאתו, כאויביו הפוליטיים המסורתיים של האסלאם וכבעלי הון נצלנים.

לאחר שנושלו ממעמד המיעוט שלהם בשל זהותם הגזעית לכאורה (״לבנים״), הפכו היהודים למיעוט היחיד בארה״ב שאינו זכאי להגנה. הם מקבלים כעת שיעור כואב מההיסטוריה היהודית הכללית, שהם חשבו שחמקו ממנו

יהודי ארצות הברית ניסו במשך שנים ארוכות להבדיל בין אנטי־ציונות לאנטישמיות, ולטעון שהעמדה הראשונה איננה בהכרח מחייבת את השנייה. פריצת הסכרים של המתקפות על ישראל בשמאל האמריקאי מחקה עבור רבים את הגבולות הללו, כאשר תקריות אנטי־ישראליות החלו להיות מופנות באופן מובהק גם כלפי היהודים האמריקאים – גופם, השקפתם ומוסדותיהם. מערך ההפרדה הזה קרס, ואיתו תחושת יכולתה של היהדות האמריקאית לשמור על הבית הזהותי שלה בפני הפרץ.

מחוץ לבית המשותף

התחושה הבולטת שעולה מתגובות של יהודים־אמריקאים ליברלים בארגונים הקהילתיים, באקדמיה ובעולם הקהילות הדתיות, היא תחושת הנבגדות. היהודים האמריקאים פיתחו, לכל הפחות מאז שנות השישים, מערך של קשרים עם גורמים שונים ומגוונים בעולם הליברלי האמריקאי ובמפלגה הדמוקרטית, שהפכה לביתם הפוליטי. בבסיס הקשרים הללו עמדה היסטוריה של שותפות יהודית במאבקים חברתיים כלל־אמריקאים, ובפרט מאבק זכויות האזרח של השחורים בארה״ב. בהקשר הזה, התמונה המפורסמת של הרב אברהם יהושע השל פוסע לצידו של מרתין לותר קינג בצעדה בסלמה ב־1963, הפכה לסמל מרכזי של התפיסה העצמית של היהודים כמי שנמצאים בלב ליבה של תנועת הצדק החברתי האמריקאית. בהמשך, ובפרט במהלך שנות שלטונו של הנשיא טראמפ, ששלהבו וגייסו את המחנה הליברלי לפעולת נגד, היו היהודים שותפים במאבקים נוספים בתחומי זכויות נשים, להט״ב, המאבק למען הפלות, זכויות מהגרים וצמצום אלימות נשק.

בקיעים בתפיסה הזאת, ובהתקבלות היהודים־האמריקאים בסביבה הליברלית, החלו אמנם להתגלות בעשור האחרון, אך כעת הטפטוף הפך למבול. לאחר שהיו שותפים במאבקי השחרור של קבוצות אחרות על רקע גזעי, מגדרי וחברתי, הם מגלים שכאשר בני עמם ודתם בישראל מותקפים בצורה הברוטלית ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והם עצמם מותקפים בתקריות אנטישמיות בארה״ב – השמאל הליברלי האמריקאי עומד מנגד, או יוצא להגנת אויביהם. כך, לאחר שנושלו למעשה ממעמד המיעוט שלהם בשל זהותם הגזעית לכאורה (״לבנים״), הפכו היהודים למיעוט היחיד בארה״ב שאינו זכאי להגנה. עבור יהודי ארצות הברית מדובר במשבר עמוק ויסודי של זהות והשתייכות, נוכח בית שחשבו שהם שותפים בו וכעת הם מוצאים עצמם מחוץ לשעריו.

התחושה הזאת מובילה לשני מהלכים מרכזיים, המתרחשים במקביל. מהלך מסוג אחד הוא השלמת תהליך ההתנתקות מישראל ומאמץ לכינונה הסופי של זהות יהודית־אמריקאית הנבדלת לחלוטין ממנה ומוטמעת באופן מלא במערך הזהות הליברלי האמריקאי. מדובר בקבוצת מיעוט ביהדות האמריקאית, המזוהה לחלוטין עם הסדר הליברלי הנוכחי ועם האידיאולוגיה שלו, ומנסה כבר כמה שנים לנתק את חבל הטבור של הקשר היהודי־אמריקאי עם ישראל, ולהפסיק לשלם את המחיר הגובר והולך של הזיהוי עִם ישראל בקרב השותפים בתנועה הפרוגרסיבית. הארגונים המרכזיים המייצגים את התפיסה הזאת הם ״קול יהודי לשלום״ (Jewish voice for peace) ו״אם לא עכשיו אימתי״ ( (If not now, שארגנו לאחרונה הפגנות תמיכה בפלסטינים והתנגדות לישראל בוושינגטון ובמקומות אחרים, בפרט בקמפוסים. מנקודת מבט ישראלית לא נותר לנו אלא להציע להם גט כריתות, ויפה שעה אחת קודם.

התהליך השני והעיקרי הוא של התכנסות ובירור פנימי במרחב היהודי־אמריקאי הליברלי. תפיסת המציאות הקהילתית והדתית, תחושת המיקום הפנימי בחברה האמריקאית הליברלית, ההתמודדות עם האנטישמיות ותפקידה של ישראל במערך הזהות היהודית־אמריקאית – כל אלה נמצאים כעת בבחינה מחודשת. זהו תהליך מורכב המשלב בין התפכחות כואבת ובין הרצון לשמר את הליבה הערכית של היהדות הליברלית־אמריקאית, ששירתה אותה בתהליך ההשתלבות בחברה האמריקאית והפכה למגדיר העצמי המרכזי.

על אף הקיצוניות והייחודיות של המצב הנוכחי, יש לו תקדימים היסטוריים. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, שהביאה לקריסתה של התיאולוגיה הליברלית, להתגברות החשש מפני המהפכה הבולשביקית והשלכותיה, לעצירת ההגירה ולהתכנסות פנימית אמריקאית, גברה מאוד האנטישמיות בארצות הברית. היהדות האמריקאית ״צופפה את השורות״, העמיקה את תמיכתה בציונות, והקימה מוסדות עצמאיים שהחליפו את המוסדות שנחסמו בפניה. באותה תקופה חלה גם צמיחתה של היהדות הקונסרבטיבית – המסורתית והמאוזנת יותר בסוגיות של השתלבות מול שימור זהות. ייתכן שאנו נמצאים בפתחו של עידן נוסף כזה.

התקופה שבפנינו דורשת מהלך אינטלקטואלי, זהותי, קהילתי ופוליטי. מה שנדרש כעת ביהדות האמריקאית הוא אידיאולוגיה מאוזנת יותר, המשלבת פרטיקולריזם עם אוניברסליזם והשתלבות עם שמירת גבולות, שימור זהות וביטחון עצמי זהותי. ככל שהיהדות האמריקאית הליברלית הפכה לתמונת ראי של התנועה הפרוגרסיבית האמריקאית, אבד למעשה הטעם לעצם הקיום היהודי הנפרד. עבור יהודי ארה"ב זהו משבר של נבדלות, שבו הם מקבלים שיעור כואב מההיסטוריה היהודית הכללית, שהם חשבו שחמקו ממנו, בדבר אי־היכולת להתקבל ולהשתלב בחברה הסובבת בלי להידרש לוותר על יסודות זהותך. אך בעקביו של המשבר הזה טמונה גם ההזדמנות, להגדרה עצמית יהודית־אמריקאית שמסוגלת להצדיק את המשך הקיום היהודי ולבסס אותו על אדנים מהותיים וקונקרטיים יותר, שמצמצמים גם את הפערים מהזהות היהודית העולמית בכללותה. בהמשך לכך, נדרש גם שיקום פנימי של יחסי הזרמים הליברליים עם האורתודוקסיה המודרנית ועם הציבורים החרדיים בארה״ב.

עם זאת, יש להכיר בכך שהמשבר הנוכחי מועצם בגלל כמה גורמים. המגמה הדמוגרפית של ריבוי משפחות מעורבות מקשה על הצבת אלטרנטיבה מסורתית יותר לזהות יהודית בארה״ב, ולמשפחות אלה יש ממילא ״נתיב מילוט״ קל יותר אל מחוץ לקהילה היהודית־אמריקאית. נוסף על כך, הקיטוב הפוליטי והזהותי הקיצוני בארה״ב מקשה על היהודים הליברלים למצוא בית מחוץ למרחב הליברלי שממנו הם מרגישים שהושלכו כעת. כאשר האלטרנטיבה לזהות יהודית ליברלית היא הזדהות עם מערך המדיניות של המפלגה הרפובליקנית, הפער הופך בלתי אפשרי לגישור.

לתפור את הקרעים

מנקודת מבט ישראלית ישנן כמה דרכים לגשת לסוגיה. בראש ובראשונה, יש פה הזדמנות לחידוש של ״ברית עולם״ עם היהדות האמריקאית. תפרים זהותיים שנפרמו עשויים להתחבר מחדש, ולמדינת ישראל ולקהילות היהודיות בה יש מגוון של כלים, תכנים ואפשרויות פעולה להציע בהקשר הזה. עם זאת, אסור למדינת ישראל להיתפס כמי שכופה על יהדות ארצות הברית את הפרטיקולריזם היהודי. גם כך ישנם במחנה הליברלי מי שסבורים שלולא קיומה של ישראל, חזון ההשתלבות האמריקאי היה מצליח יותר. יש להימצא בשיג ושיח עם יהדות ארה״ב על המצב החדש, אך תוך הבנה וכיבוד של ערכיה, המבנה הקהילתי שלה ואורחות חייה. באותה הזדמנות יש לוותר על הציפיה להצטרפות רחבת היקף של יהודים ליברלים לקהילות האורתודוקסיות, או להתגברות משמעותית בעלייה מארצות הברית לישראל. מדובר בציפיות שווא שספק אם יתגשמו, והאחיזה בהן מונעת מאיתנו לראות את הדברים כהווייתם ולתת את המענה הנדרש.

בהמשך לכך, ולו כ״הוראת שעה״, נוכח האנטישמיות הגואה והמשבר הקיומי העמוק שהקהילה היהודית בארה״ב נתונה בו, יש למצוא דרכים לקיום משותף עם הזרמים הליברליים ביהדות ארה"ב, גם ללא הכרה פורמלית או ויתור על המחלוקת האידיאולוגית והתיאולוגית. גורלו של העם היהודי מונח על כף המאזניים, לא פחות, ויש שיטענו שכפועל יוצא מכך – גם גורלנו שלנו כאן. מעבר לפעולות שהן בסופו של דבר סימבוליות, כמו חידוש ומימוש מתווה הכותל, יש להשקיע מאמץ במציאת פתרון הלכתי, על בסיס המושג של ״זרע ישראל״, להכרה מלאה בזהות היהודית של יהודי ארצות הברית, גם ממשפחות מעורבות. לכך יש להוסיף פתרונות קהילתיים המאפשרים קיום של זהות יהודית ליברלית, אמריקאית ושאינה אמריקאית, בארץ. האסון הגדול שפקד אותנו בשמחת תורה מחייב חשיבה מחודשת, מקיפה ונועזת. איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לדשדש במשברים הפנימיים שהחלישו אותו ומסכנים את המשך קיומנו בארץ הזאת.

מאמץ נוסף שבו יכולה מדינת ישראל לסייע הוא חידוש לימודי השפה העברית בארצות הברית. חלק ממשבר הליברליזם האמריקאי הוא משבר של שפה שקמה על יוצריה. מיעוט ידיעת העברית בארצות הברית הוא אחת הרעות החולות של הקשר בין יהודי ארצות הברית לישראל, שכן היא מתעדפת מראש את הצד האמריקאי בדיאלוג, ומדירה מן השיחה ציבורים בישראל שרמת האנגלית בהם נמוכה. חוסר היכולת לשמר את השפה העברית בארה״ב, למרות מאמצים רבים שהושקעו לאורך שנים, הוא אולי הכישלון התרבותי הגדול ביותר של היהדות האמריקאית.

כאן עומדים לרשות מדינת ישראל משאבים עצומים להתמודדות עם הכשל הזה, אשר פתרונו חורג מגבולות השיח הפרטי, הקהילתי והאזרחי, אל המרחבים של הקודש. תחייתה של העברית ביהדות האמריקאית עשויה לפתוח פתח ללימוד משותף של ספרות הקודש, ולחידוש הברית של היהדות האמריקאית עם ציבורים רחבים ומסורתיים יותר בחברה הישראלית. זו בתורה עשויה להוביל לחיזוק תחושת אחדות הגורל והייעוד, ברוח הציטוט של המשורר חיים גורי שהפך כעת לנפוץ: ״שלומנו כשלום עמנו״.