עלילת המשנה של קלאסיקת המד"ב "המשחק של אנדר" עוסקת בשני האחים של גיבור הספר. עם פתיחת הספר מוצג פיטר ויגין, האח הבכור, כפסיכופט שמתעלל בעיקר באנדר, ולאחר שאחיו הקטן מועבר לבית הספר ללחימה הוא פורק את הנטיות האלימות שלו, בין השאר, על סנאים שהוא תופס ביער.
בשלב מסוים יש שיחה בין ולנטיין, האחות, לבין קולונל גראף, מנהל בית הספר, שבו ולנטיין מנסה להסביר לו את ההבדל בין אנדר הטוב והתמים לבין פיטר. גם אם אנדר לא היה מצליח לעצור את פיטר, הוא לפחות היה מנסה לפצות על העוולות שלו – משכנע אנשים להאכיל את הסנאים או משהו. גראף מקשה: אם אנשים היו מאכילים את הסנאים, הם היו הופכים לידידותיים יותר, והיה קל יותר לפיטר ללכוד אותם, וולנטיין בוכה: ככה זה אצל פיטר, כל דבר שתעשה הוא יצליח להפוך נגדך.
כבר כמה ימים אני מרגיש סביב עסקת החטופים את אותה תחושה. מצד אחד נמצאים הפסיכופתים, אלה שמקדשים את המוות יותר מהחיים, ותינוקות הם בשבילם בסך הכול סחורה שכדאי לשמור עליה כדי למקסם רווחים. כל דבר שנעשה או נכתוב נראה כמשחק לידיים של יחיא סנוואר. להפגין בעד החטופים? זה מחליש את כוח העמידה של הממשלה, כי יש עליה לחץ פנימי להגיע לעסקה. לכתוב נגד ההפגנות? זה רק מגביר את הפילוג הפנימי בינינו, ושוב משרת את מי שרוצה להגדיל את הפילוג הזה. ללחוץ להגדיל את המבצע? הילדים והזקנים שלנו עלולים למות. לנהל משא ומתן עם השטן? גם זו בחירה בלתי נסבלת, שתסכן חיים רבים של חיילים ואזרחים.
לשמוח בפדויי השבי
מעט מאוד אנשים יתווכחו עם הקביעה שהעסקה שאושרה אתמול היא דבר נורא ואיום. ניהול משא ומתן עם רוצחים ציניים, ונתינת זמן להתארגנות נוספת לחמאס הם מעשים גרועים, ויותר מהם מרחף החשש שהעסקה הזו היא הסנונית שמבשרת את סוף המבצע. אם נפסיק באמצע, יהיה קשה יותר להמשיך – הלחץ הבינלאומי יגבר, ואולי גם המשחק הפסיכולוגי סביב החטופים האחרים יגדל – ולא נצליח אפילו במטרה הבסיסית והמוסכמת של המבצע, הכנעה מוחלטת של חמאס. קיבלנו עסקה בתנאים לא טובים, שבהם הצד השני הוא זה שמנהל את העסק ושולט בלו"ז.
מצד שני, כולנו יודעים שבשמחת תורה נקלענו למציאות איומה. מערכת הביטחון כשלה כלפי האזרחים שעליהם הייתה ממונה, ואִפשרה לאויב להגיע להישגים חסרי תקדים. אחרי הכשל הראשוני, אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר – כולל בעסקאות גרועות שנכפות עלינו. החטופים הם חלק מאותו אירוע, שעדיין לא נגמר, ויש למדינה חובה מוסרית אדירה להשיב אותם מהר ככל האפשר.
יש מי שמגדיר את העסקה הזו כמאבק בין המוח והלב, אבל אני לא חושב שזה נכון. יש טיעונים רציונליים בעד העסקה וטיעונים רציונליים נגדה; ויש גם טיעונים רגשיים חזקים בעדה וטיעונים רגשיים חזקים נגדה. כך או כך, העסקה עצמה כבר אושרה בישיבת הממשלה, על נקודות התורפה שבה, ועכשיו צריך להסתכל קדימה.
הדבר הראשון שאנחנו חייבים לעשות, הוא לשמור על עצמנו מאוחדים. לא לחשוד במי שקידם את העסקה שהוא רק מנסה להשיג רווח פוליטי, לא לחשוד במי שנאבק נגדה שלא אכפת לו. כולנו חלק מהסיפור הזה, הדיון הפנימי הזה הוא הכרחי, טבעי שחלק מהאנשים יתמכו ואחרים יתנגדו (ורבים יישארו נבוכים), אבל כולם רוצים בטובת המדינה, בחיי השבויים ובניצחון גדול ומוחץ.
הדבר השני הוא לא להשפיל את המבט. מספיק להשוות את העסקה הזו לעסקת שליט, כדי להבין את ההבדל האדיר בין עסקה שאתה מגיע אליה מעמדה של חולשה, ומתחנן במשך שנים לחמאס שיואיל בטובו להתמקח איתך, לבין עסקה שאתה מגיע אליה כשאנשי חמאס מחופרים בבהלה מתחת העיר ההולכת ונכתשת שלהם. המספרים שונים לחלוטין, וגם המחבלים שמדובר עליהם הם לא בדיוק מנהיגי טרור, אלא נערים ונערות שרובם יידו אבנים והשתתפו בהפרות סדר. אנחנו לא תמימים, ואין לנו ספק שהם לא יפנו את האנרגיות שלהם להתנדבות עם קשישים, ובכל זאת לא מדובר בכוח צבאי בעל משקל שמשנה את המשוואה. אף אחד לא יודע את ההשלכות של העסקה, אבל אנחנו צריכים לחגוג בראש חוצות את שיבתם של כל אחד מהאחים שלנו שיחזרו מתוך הגיהנום. לשדר תחושת ניצחון ושמחה גדולה.
והדבר החשוב ביותר שכולנו צריכים לעשות הוא להמשיך ללחוץ על הממשלה, ולהבהיר שעצירת המלחמה לא באה בחשבון. אם האויב ירוויח כמה ימי התארגנות, גם אנחנו נרוויח אותם. נקדם כוחות ככל שמאפשרת מסגרת ההסכם, נוציא חיילים להתרעננות בבית, ונשוב כדי להביס אותם, עד שנסיים את המלחמה כשהחטופים שלנו בידינו, והעולם כולו משתחרר מעולו של חמאס.
זו צריכה להיות האווירה הציבורית, וזה לחלוטין בידיים שלנו – ברחובות וברשתות.
לקיחת האחריות של המתנגדים
ומילה טובה מתבקשת לשרי הציונות הדתית, שהודיעו מראש שיתנגדו לעסקה, ואפילו שישקלו התפטרות. בלי קשר לדעות, להצבעה נגד עסקה שיש לה רוב מוצק אין השפעה אמיתית, רק רווח פוליטי לטווח הארוך – העברת המסר שאתה היחיד שיש לו מספיק עמוד שדרה כדי להתנגד.
האם סמוטריץ', סטרוק וסופר השתכנעו ברצינות בישיבת הממשלה שהמחיר כדאי, או שהם הבינו שהעסקה תעבור בכל מקרה, ונכון יותר לחתום עליה כדי לתת לציבור הישראלי תחושת אחדות? אני לא יודע. אבל הירידה מהעץ, ושותפות באחריות על המהלך שמובילה הממשלה שהם חברים בה, הן הפעולות הנכונות.
