האסון שפקד אותנו בשמיני עצרת והמלחמה החזקה שאנו מצויים בעיצומה, הציפו מחדש, וביתר שאת, בעיה כאובה ועתיקת יומין המחכה עדיין לפתרונה. מעשי הזוועה שנעשו על ידי המרצחים, שכללו ביתור גופות ושריפתן, חטיפת אזרחים וחיילים והעלמתם, כך שגם שבועות רבים אחרי המאורע הנורא עדיין יש נעדרים שלא ידוע מה עלה בגורלם, ואולי גם כאלה שגורלם לא ייוודע לעולם – מעלה שוב לתודעה הציבורית את בעיית העגינות, הזועקת לפתרונה.
בשעת מלחמה נזכרים הכול בדברי הגמרא (שבת נו, א) "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". הווי אומר, כבר בימי קדם חיפשו ומצאו מזור לנשות החיילים היוצאים למלחמה, שלדאבון לב לא כולם חוזרים. אבל בימינו, כשנזכרים בפתרון עתיק זה, מיד עולה השאלה של פגיעה במורל החיילים. בגיליון פרשת חיי־שרה תיאר ד"ר אהרן קמפינסקי את פרשת גיטי המלחמה בזמן מלחמת השחרור, כאשר הרב הראשי לישראל הרב הרצוג הציע שכל החיילים יחתמו על מסמך הרשאה לכתיבת גט, אבל הצעתו לא יושמה על ידי הרב הראשי לצה"ל הרב גורן, והנימוק העיקרי היה חשש לפגיעה במורל החיילים. ואם תאמר: מדוע חיילי בית דוד לא חששו לפגיעה במורל? התשובה היא: השתנו הדורות ועימם "השתנו הטבעים". הקשיחות של הלוחמים אז והיום, כמו גם אופן הלחימה, אינם ניתנים להעתקה מדויקת.
בעיית העגינות אינה שייכת רק לימי מלחמה. הרי אסונות קורים לצערנו גם בימי שלום: התרסקות מטוס, טביעה בים, היעלמות מטייל שלא נודעו עקבותיו, חבלה קשה כתוצאה מתאונת דרכים הגורמת לתרדמת ("קומה") או למצב וגטטיבי ("צמח"). האם נגזר חלילה על בנות ישראל להישאר עגונות בלי מוצא, נוסף על סבלן הנורא מעצם האסון?
חז"ל טבעו את מטבע הלשון "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל" (כתובות ב, א). גדולי הפוסקים בכל הדורות טרחו בכל כוחם למצוא היתר למקרי עגינות שבאו לפניהם בתקופת הגלות. בימינו, כשזכינו מחדש לריבונות יהודית בארצנו, וכאשר קיימת האפשרות לטפל בבעיות באופן ממלכתי, מסודר ומנוהל באחריות, יש צורך חיוני בחשיבה מחודשת על פתרון בעיית העגינות. אם לגבי המצב החברתי והפוליטי במדינה, כמו לגבי התפיסה הביטחונית והמדינית, רווחת כעת ההכרה הציבורית ש"מה שהיה לא יהיה" – כך צריך להיות גם ביחסי דת ומדינה, ובעיית העגינות היא אחד המוקשים העיקריים בתחום זה.
הצעתו של הרב אברמסקי
מבלי להיכנס לעומק הדיון ההלכתי, שאין מקומו בבמה זו, באופן כללי ישנן שתי דרכים לשחרר אישה שבעלה נעדר מכבלי עגינותה: האחת היא באמצעות מתן הרשאה לכתיבת גט, שייכתב ויימסר לאשה כאשר יתברר שהבעל נעדר, והאחרת היא באמצעות כתיבה ומסירה של גט על תנאי, שתחולתו תהיה מיד אחרי צאת הבעל מהבית בפעם האחרונה לפני ההיעדרות.
בדרך הראשונה יש שני חסרונות: א. אם הבעל לא נעדר אלא הוא מחוסר הכרה לאורך זמן, אין אפשרות הלכתית לכתוב אז גט לאשתו. ב. אם הבעל הנעדר מת בלא בנים לפני כתיבת הגט, אשתו תהיה זקוקה ליבם, ולפעמים עלולה להיגרם עגינות ממושכת (סירוב לחליצה, אח קטן). בדרך השנייה חסרונות אלה אינם קיימים, שכן הגט חל לפני מותו או פציעתו של הבעל.
יש לדעת שהדרך השנייה, של גט על תנאי, היא זו שנקטו חיילי בית דוד בצאתם למלחמה, כמו שכתב רש"י: "גט כריתות, על תנאי שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו"; "שאם ימות לא תיזקק ליבום, או שמא ייהרג ואין מעיד עליו ותתעגן אשתו או שמא יהא שבוי". גם במצב מצוקה אחר, שאינו מצב מלחמה, מצינו שהאמורא הגדול שמואל התקין גט על תנאי לשכיב־מרע, גוסס, כדי להימנע מהיזקקות ליבום: "אם לא מַתִּי לא יהא גט, ואם מַתִּי יהא גט" (גיטין עה, ב).
זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה פנה הרב יחזקאל אברמסקי, שהיה אז אב"ד לונדון ואחר כך ראש ישיבת סלבודקה בבני־ברק, במכתב נרגש אל רבני אנגליה (נדפס כחוברת בלונדון בשנת ת"ש, הובא בקובץ "אוריתא" יז), שאותו פתח בדברים אלה:
מהומת המלחמה, שמערכותיה הן ביבשה באויר ובים מתחת למים, עלולה היא להרבות עגונות ואלמנות חיות. בגלל תקנת בנות ישראל כבוד תורתו מתבקש להסביר ברבים בכלל, ואת כל אחד ואחד מן המגויסים בפרט, שכל היוצא לקרב יסדר ענין גירושי אשתו, כמו שהיה הדבר נהוג בקרב ישראל מימות מלחמות בית דוד עד היום הזה, שבמיתת הבעל חס ושלום במקום שאין יודעים ומכירים לא תהיה אשתו אסורה בכבל העיגון כל ימי חייה.
כל מורה הוראה בישראל יודע מן הניסיון כי קשה לפעול בימים אלה על קרואים לצבא שיסדרו כתיבת וחתימת הגט כראוי בעת צאתם מבתיהם. נדמה להם שאפילו בגט על תנאי יש בזה פגיעה בקשר האישות, ובשעת הגיוס האיש והאשה אינם רוצים להעלות על דעתם האפשרות של תוצאות בלתי רצויות. ואחרי כן, באבוד שמו וזכרו של הבעל, ונלאה אשתו לעמוד על נפשה מבלי חיי אישות כשהיא גלמודה ועזובה, היא מתאוננת על חומר דיני אישות בישראל.
בהמשך מציע הרב אברמסקי שבמקום לכתוב גט ימנה החייל לפני צאתו סופר ועדים, ואם לא יחזור מהמלחמה עד זמן פלוני – יכתבו ויתנו את הגט לאשה.
החשש מפני הפגיעה המורלית, אפילו בגט על תנאי הניתן בעת היציאה למלחמה, הביא את הרב אברמסקי להציע את האפשרות של הרשאה לכתיבת גט בעתיד, שנראתה לו פחות קשה לעיכול לאיש ולאישה, אבל ראינו שבזמן מלחמת השחרור גם אפשרות זו לא התקבלה למעשה, ושוב מטעמי פגיעה במורל.
"מה נעשה לאחיותינו"
אלא שהבעיה כולה יכולה להיפתר אם במקום לחכות לזמן מלחמה, נותנים את הדעת "על כל צרה שלא תבוא" בעיתות שלווה ורגיעה. מתן הרשאה לכתיבת גט, או מתן גט על תנאי, אפשרי מיד אחרי הנישואין, או בכל זמן אחר שבו בני הזוג, החיים בשמחה ובאושר, רוצים להימנע ממקרה רע חס ושלום בעתיד. בספרי "אישות, הלכה וכוונות התורה", שיצא לאור בשנת תשע"ח, הצעתי נוסח של גט על תנאי שיכול כל בעל לכתוב לאשתו. הגט יחול תכף אחרי הפעם האחרונה שהבעל התייחד עם אשתו, אם יקרה אחר כך שהבעל יוכרז על ידי הרשויות המוסמכות של המדינה (משרד הפנים או משרד הבריאות) כנעדר, או כמי שאינו יכול לתקשר עם סביבתו, למשך י"ב חודש. הגט יופקד בכספת במשרדי הרבנות, ויישמר שם לעת הצורך. בספרי ביררתי את כל הנקודות ההלכתיות הטעונות בירור לגבי גט כזה, ומסרתי אותו לעיונם של חברי בית הדין הגדול של הרבנות.
אסיים בציטוט מדברי אחד מגדולי הפוסקים בדורו, הרב יוסף אליהו הנקין זצ"ל, שכתב בספרו "פירושי איברא" (עמ' 115-110), אחרי מלחמת העולם הראשונה:
פה באמריקה מזדמנים בכל יום קובלנות של מעוגנת מלינשא מסיבות שונות, וכשל כח הסבל לשמוע אנקת נאנחות ואומללות, וההכרח לחפש להן איזו עצה… והיא שאלה בוערת בכל העולם, מה נעשה לאחיותינו להתירן מכבלי העיגון כשבעליהן אבד זכרם ולא נודע מקומם… וצעקת אובדות ואומללות עד לשמים תגיע. אי לזאת יקראו חכמי הדור בכלל וירושלים בפרט לאסיפה… לטכס עצה על דבר זה ולתקן תקנות האפשריות.
האתגר מונח אפוא לפתחה של הרבנות הראשית לישראל. הבחירות שהיו אמורות להתקיים בימים אלה נדחו. בינתיים פרצה המלחמה, ונראה שהשתנו סדרי בראשית. עת התיקון הגיעה.
