מאז ומעולם, עיתות מלחמה היוו כר פורה ליצירה תרבותית ולפעילות אקטיבית של אמנים ואנשי רוח. גם בתקופה הנוכחית, הזעזוע ממחזות האימה של טבח שמחת תורה והקושי לבטא במילים את הזוועות שהתחוללו ביישובי עוטף עזה, מחוללים תגובות אמנותיות ומצמיחים יצירה ומיזמים שונים. לאמנים ולאמנות יש השפעה החוצה את גבולות ישראל: המסרים החזותיים העולים מתוך היצירות המגיבות לאירועי השעה, מקבלים תהודה נרחבת ומשפיעים על דעת הקהל בארץ ובעולם. צד יישומי אחר של העיסוק באמנות בעת כזו הוא השימוש בה ככלי טיפולי להתמודדות עם חרדות, פחדים וקשיים רגשיים, כאשר פעולת היצירה מעניקה נחמה פורתא.
כבר מהיום הראשון למאורעות נוצרו יצירות אמנות מרטיטות ומטלטלות. עדי דרימר, בת קיבוץ רעים ומורה לאמנות, הייתה כלואה בביתה באותו בוקר נורא של שבת. היא ישבה לבדה בממ"ד במשך שעות, כשאיתה רק הטלפון הנייד וקבוצת הווטסאפ הקיבוצית "רעים הבית שלי". למחרת, בפעולה ספונטנית של התפרקות, העתיקה דרימר בכתב ידה וברצף בלתי פוסק את כל ההודעות המפוחדות והזועקות לעזרה שנשלחו בקבוצה. המילים, שנכתבו על גבי גיליון הנייר מן החוץ פנימה, יצרו צורה שבלולית, צפופה ומחניקה, המעבירה לצופה את תחושת הלחץ וחוסר האונים שחוו חברי הקיבוץ.
האמנית זויה צ'רקסקי, הידועה בציוריה הביקורתיים על החברה הישראלית, יצרה מיד לאחר המאורעות ציור שמן חזק ועוצמתי, שהתקבע בתודעה הציבורית כ"גרניקה הישראלית". נראים בו הורים, סבים, ילדים ותינוק, סגורים בחדר, מבוהלים ומושתקים, ומעליהם גולגולת המסמלת מוות. הציור נעשה בהשראת היצירה האייקונית "גרניקה" של פבלו פיקאסו, שצוירה כתגובה להפצצת העיירה הבסקית גרניקה על ידי הנאצים ב־1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד. המנורה המוצבת מעל ראשי הדמויות היא הדבר היחיד שנשאר מהציור המקורי, ורומזת לפצצה שהשמידה חפים מפשע.
רוני יפה, ציירת היפר־ריאליסטית, יצרה ציור קורע לב המשלב בין מציאות לדמיון. בחדר אפלולי וחשוך נראה קיר מחורר מכדורי ירי ובמרכזו שעון חול. בחלקו התחתון של שעון החול נראה דובי קטן ומתוק, שהחול, המסמל את הזמן היקר שחולף, נערם בהדרגתיות על גביו ומאיים להעלים אותו. על הקיר סימנים של דם, ובצד ימין הוסיפה האמנית את המילים: עד מתי? אוק' 23.
רעות אסימיני יצרה שני רישומים זה מעל זה. הרישום העליון לקוח מהסיפור שובה הלב "הנסיך הקטן". זהו הרישום של נחש שמעכל פיל, שהמבוגרים מפרשים כסתם כובע. הנה קטע מהדו־שיח בין הנסיך הקטן למבוגרים: "הראיתי את יצירת המופת שלי למבוגרים ושאלתי אותם אם הציור הזה מפחיד אותם. והם ענו לי 'מה יש לפחד מכובע?'. אבל אני לא ציירתי כובע, ציירתי נחש בוא שמעכל פיל". ברישום התחתון מתארת אסימיני מראה קשה ומחריד של אימא וילדה מקופלות ומחובקות בחרדה איומה לפני מותן הקרב.
אסימיני מצליחה להעביר מסר חזק באופן חכם ונוקב: כל העולם רואה וחושב משהו אחד, כאשר בפועל זו איננה המציאות. היא מחזקת את המסר בהוספת המילים בצרפתית "זהו אינו כובע", אמירה המרמזת לציור "בגידת הדימויים" משנת 1929 של האמן הסוריאליסטי רנה מגריט. ההשאלה שעושה אסימיני מהיצירה של מגריט מדגישה ביתר שאת את אותו פער מול עולם המבוגרים שהנסיך הקטן מדבר עליו. אסור שהעולם יתבונן באימא ובת מחובקות אחרי טבח אכזרי, ויראה זאת כסתם כובע.
עבודות מרגשות במיוחד מגיעות אלינו היישר משדות הקרב. לוחמי מילואים יוצרים רישומים מהירים בעט על גבי חתיכות קרטון ונייר מזדמנים. הרישומים מתארים את כלי המלחמה הגדולים שעליהם מונפים דגלי ישראל, ומעבירים לנו את תחושת העוצמה ורוח הלחימה של החיילים.
אתגר לתפיסות הפוליטיות
מי היה מאמין ששמונים שנה אחרי שואת יהודי אירופה ומלחמת העולם השנייה, שבה ביצעו הצוררים הנאצים את ביזת האמנות הגדולה ביותר בהיסטוריה, יידרשו מוזיאונים ישראלים לעסוק בסוגיית השמירה על נכסי תרבות ואמנות מפני פגיעת האויב?
כבר בעיצומו של 7 באוקטובר, כאשר החלו להתברר ממדי האסון בדרום וכניסתה של ישראל למלחמה, הגיעה למוזיאון ישראל קבוצת עובדים ובראשם צוות האוצרים ואנשי מחלקת השימור, והחלו לטפל בהגנה על החפצים ועל היצירות. בהתאם לנוהל החירום של המוזיאון, הועברו תחילה למחסנים חפצים שהגיעו למוזיאון בהשאלה ממוזיאונים ברחבי העולם. לאחר מכן הורדו מהתצוגה חפצים בעלי ערך תרבותי וכלכלי רב, כמו מגילות ים המלח, אשר הועברו למקום מבטחים, עמוק בבטן האדמה.
אבל תחושת האימה והסכנה בזירה האמנותית אינה מסתכמת בממד הפיזי. מאז הטבח בשמחת תורה מצויים האמנים, אנשי המוזיאונים והאוצרים הישראלים בתהליך של חשבון נפש המלווה בתחושות של תסכול ונבגדות כלפי עמיתיהם מעבר לים. הניכור והפניית הכתף נוכח מה שהתחולל כאן הפתיעו ואכזבו קשות את האמנים הישראלים, במיוחד לאור מערכות היחסים ושיתופי הפעולה הפוריים שהתקיימו במהלך השנים. עולם האמנות הגלובלי, שיודע להשמיע את קולו בסוגיות חברתיות ופוליטיות, התעטף בשתיקה רועמת בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר, מלבד כמה הודעות בודדות של אמנים ואספנים.
לאחר כמה ימים החלו להתפרסם פוסטים וטקסטים של אמנים מרחבי העולם, אשר הביעו תמיכה באוכלוסייה העזתית וקריאה להפסקת הלחימה הישראלית, תוך התעלמות מוחלטת מהטבח הנורא ומגורלם של החטופים המוחזקים בידי חמאס, ובחלק מהמקרים אף תוך מתן הצדקה רעיונית ואידיאולוגית למעשיו של ארגון הטרור. פחות משבועיים לאחר הטבח התפרסם באתר מגזין האמנות הנודע Artforum גילוי דעת המופנה לארגוני תרבות מכל העולם, בחתימתם של 4,400 אמנים ואנשי תרבות – בהם יהודים ואף כמה ישראלים – שכולו גינוי ה"ג'נוסייד" המתבצע כביכול בעם הפלסטיני, הפגיעה בחפים מפשע ומניעת סיוע הומניטרי מתושבי עזה. אתרי אמנות נוספים יצאו בפרסומים דומים, תוך התעלמות מוחלטת מהזוועות שאירעו בישראל. יצוין כי המחאה שהתעוררה הביאה לפיטוריו של מנהל מגזין Artforum.
בעקבות האירועים המכעיסים והמטרידים הללו התקיים בתל־אביב אירוע שכותרתו ״מסרים מורכבים ורגשות מעורבים: שיחה פתוחה על היחסים בין יוצרים בישראל לעולם התרבות הבינלאומי״. מטרת המפגש הייתה לאפשר לאנשי האמנות והתרבות להתבטא בעניין הפער שהם חווים בין מה שהיה נראה להם כשותפות ערכים ליברלית־הומנית, ובין ההתעלמות המוחלטת מהטבח בחסרי ישע והבעת התמיכה בחמאס.
חוקרת האמנות והאוצרת דבי לוזיה פתחה קבוצת פייסבוק בשם ״עולם האמנות הישראלי – עת חירום". מטרתה, כפי שנאמר בדברי ההסבר, היא "לאחד את כל הסקטורים של שדה האמנות הישראלי (מוזיאונים, גלריות, אמנים, אוצרים עצמאיים, כותבים, אספנים, מורים וסטודנטים) כדי לחלוק מידע על פעילות התמיכה בישראל ופעילות ההשמצה ברשת, וכדי לתת לכולם אפשרות לפעול באמצעות תגובות, מכתבים וחתימות על מכתבים שכבר הופצו".
"הרצון שלנו להרגיש חלק משדה בינלאומי התרסק מול ההבנה שאנחנו לא נחשבים כלל בעולם האמנות ובעולם בכלל", כתבה לוזיה. "רבים חשים שיש צורך בחישוב מסלול מחדש, הן לגבי קשרים אלה, ובכלל לגבי תפיסות פוליטיות הומניות שמאותגרות עכשיו מאוד. זה כמובן תופס לא רק לגבי אנשי אמנות ותרבות, אבל אם אמנות ותרבות אמורות להוות גשר בין תרבויות ולהיות עמוד האש של העולם, מה עלינו לחשוב על אמנים שלועגים לחטופים ישראלים וחושבים שתמונות הזוועה מהפוגרום בעוטף הן תוצרים של בינה מלאכותית? לאן האנושות יכולה להתקדם מכאן?"
במקביל נפתחו גם קבוצות ווטסאפ של אמנים תומכי ישראל, כמו הקבוצה ״Artworld for Israel״, שחברים בה יותר מאלף אנשי אמנות ואספנים אמריקאים. אספנים ובעלי הון יהודים אף איימו לבטל תרומות למוסדות אמנות ולהיפטר במחירי הפסד מיצירות של אמנים שאינם תומכים בישראל.
אייקון תרבותי
מיזמים שונים שקמו בתחום האמנות מבקשים להביע סולידריות ותמיכה כלפי משפחות החטופים ולעורר את העולם לפעול למען שחרורם. מיזם השולחן הריק, שהפך לתופעה והתפשט ברחבי העולם, הוא מיצב אמנותי המורכב משולחנות וכיסאות על צורותיהם וצבעיהם, לצד חפצים המייצגים את החטופים ותמונה של כל אחד מהם. המיזם מצליח ליצור זעזוע באופן בלתי מילולי ולהמחיש את האסון. וריאציות נוספות של השולחן הריק הן בובות דובי שעיניהן מכוסות בבד שחור, עגלות ילדים שנקשר להן בלון אדום בצורת לב, ומגבות אדומות פרוסות על חוף הים.
פעולות אמנות נוספות הבולטות במרחב הציבורי הן ציורי גרפיטי גדולים ומרשימים המתייחסים למצב. בנצי ברופמן, אמן גרפיטי וצייר קיר, הוזמן לצייר בזמן אמת את משתתפי המסיבה בקיבוץ רעים, אך עזב לפני המתקפה וחייו ניצלו. בעקבות הטבח צייר ברופמן על גבי קיר, שאורכו 10 מטרים, ציורים של החטופים והנרצחים. את חלקם צייר בפעם האחרונה בחייהם במסיבה ברעים. נהגים והולכי רגל שחולפים על פני הקיר, בשדרות ההסתדרות בחיפה, אינם יכולים להתעלם מפניהם המפוחדות של החטופים בשבי. העבודה המצמררת הכתה גלים בחו"ל, והוא הוזמן ליצור שם עבודות דומות.
גם דמותה של רחל אדרי מאופקים, שהפכה סמל לאומץ, תושייה וקור רוח, מתנוססת על גבי קירות. אמן הגרפיטי עדי יונתן־כהן אייר את רחל על קיר מקלט בשכונת נווה־שאנן בעיר חיפה. אדרי הפכה לאייקון תרבותי; היא מופיעה בקומיקס בשם "כוח רחל", שיצר רועי ביתן, ודיוקנה הושתל ביצירות אמנות קנוניות.
קבוצת "צבע טרי" ועמותת "יוצרים סביבה" הזמינו אמנים לצייר דיוקנאות של הנעדרים והחטופים על פי צילומים שסיפקו המשפחות. אמנים הגיעו מכל קצות הארץ כדי לקחת חלק במיזם, ולתעד את הפנים שכולנו ממתינים לראות שוב, במציאות הממשית. מיזם דומה הוא ציור פניהם של החיילים הנופלים, לבקשת המשפחות והחברים. רישומי העיפרון העדינים בשחור־לבן, המועברים לידי המשפחות, מנציחים את פניהם ואת הבעתם המיוחדת לעד.
האמנות היא גם כלי חשוב ומשמעותי בגיוס כספים. מיזם מרגש של קהילת האמנות הישראלית, בהשתתפות אמנים, אוצרים, אספנים ומנהלי מוסדות אמנות, הוא Israel's Art at Dawn, שמטרתו גיוס כספים לטובת תושבי עוטף עזה באמצעות מכירת יצירות שנתרמו על ידי אמנים ואמניות ישראלים.
רוקמות תקווה
יוזמות יצירתיות בשיתוף הקהילה הפכו להיות מוקד למפגש ולמעגלי שיח בימים קשים אלו, במיוחד בעבודה עם קהילת המפונים. פעולת הסריגה, כמו גם פעולת הרקמה, הן טכניקה רפטטיבית אשר נמצא כי יש לה אפקט תרפויטי. במסגרת הפרויקט "רוקמות בקשות", יוזמה של האמנית הבין־תחומית יעל סרלין, בשיתוף אגף התרבות של עיריית ירושלים ו"סדנאות האמנים בטדי", הוזמנו נשים מאזור ירושלים, כולל מפונות השוהות בבתי מלון בעיר, ליצור יחד מעגלי רקמה. כל משתתפת קיבלה פיסת בד כדי לרקום עליה שם של אחד מן החטופים או החטופות ואת שם האם, כמקובל בתפילות לריפוי חולים ולבקשת ישועה. לצד השם, כל משתתפת רוקמת דימוי שמסמל את אותו חטוף, וכמה מילות בקשה ותפילה. למשל: השם אריאל בן שיר, לצד מכונית משחק והבקשה "חזור הביתה לשחק". או השם רביד בן ירדנה, לצד איש שאותיות זורמות מתוך פיו, והבקשה "תחזור, תצחק, תצחיק". סרלין מתכוונת לחבר את פיסות הבד הרקומות זו לזו, וליצור מהן מפה גדולה של תפילות ובקשות.
מיזם נוסף המתמקד ברקמה הוא קהילת הפייסבוק "כלניות רוקמות תקווה". מאות נשים רוקמות התקבצו בו יחדיו, באופן וירטואלי, לרקום כלניות. הן משתפות את העבודות בדף הפייסבוק או הווטסאפ של הקהילה. כלניות הן אחד הסמלים המובהקים של אזור עוטף עזה; המרבדים האינסופיים שלהן בחודשי החורף הפכו מוקד עלייה לרגל לאלפי ישראלים במסגרת פסטיבל "דרום אדום". מאז טבח שמחת תורה הפכה הכלנית לדימוי טרגי, כאשר עלי הכותרת האדומים והבוהקים מקבלים משמעות חדשה ומצמררת.
המיזם, שצובר תאוצה נוספת בכל יום, נולד בשיחת טלפון קצרה, כפי שתיארה זאת היוזמת, האמנית יונית רחמני, בפוסט שהעלתה: "כשאיריס בן אמיתי, חברתי־תלמידתי, התקשרה ואמרה 'כלניות – בואי נרקום אותן, בואי נחשוב ונעשה עם זה משהו', סגרתי את הטלפון והראש התחיל לעבוד. הבנתי שעוד רוקמות, כמוני, זקוקות להפוגה מצפייה בטלוויזיה, ממחשבות – עצירה ליצירה לשחרור הנפש. מתוך הקושי הקולקטיבי העוטף אותנו וכמאמינה בכוחה של האמנות, חשבתי איך לחבר בין פעולת הרקמה המדיטטיבית ובין הצורך ליצירת מסר של סולידריות, ללא אמירה פוליטית. פשוט לעצור לרגע וליצור מתוך הכאב. התמקדתי במה שחשוב בימים אלו: להדהד תדר חיובי, לרקום אופטימיות, ליצור יעד ויחד, להתמלא ולמלא בתקווה".
בעבודה ייחודית ויוצאת דופן של רחמני היא יצרה שלל כלניות מפיסות בדים ומחוטי רקמה. הכלניות מאורגנות סביב צילום דף תהילים קטן שנמצא שרוף באחד מיישובי העוטף, ובו נשתמרו במלואן המילים "זרח בחושך אור", מתהילים קי"ב. את ארבעת המילים הללו הדגישה האמנית בחוט רקמה מוזהב. קהילת הפייסבוק מונה יותר מ־300 רוקמות, מכל רחבי הארץ. היעד הוא קיום תערוכה שבה יימכרו העבודות, והכנסותיה ייתרמו לטובת מיזם אמנותי שיקום בעוטף עזה.
מיזם מקורי להעלאת מצב הרוח של ילדי ישראל הוא דף צביעה ענק שיצרו בנות מגמת אומנויות העיצוב באולפנת אמי"ת נגה בבית־שמש. אריאלה אלקיים, מרכזת המגמה, מסבירה: "הרעיון היה לייצר תעסוקה לילדים שנמצאים בבית או בבתי מלון, תוך מתן טוויסט לאירועים הקשים שהעם עובר ולתת חיזוק לעורף בזמן הזה. כל תלמידה במגמה יצרה דימוי בודד שמבטא קשר לימים אלו ומותאם לילדים. על ידי עריכה יצרנו דף צביעה שיתופי, המתבסס על ציורי מנדלות". הסמלים בדף מתמקדים בשלושה היבטים: תקווה ואמונה בניצחונו של עם ישראל, חוסן וביטחון, ודימוי הכלנית כסמל ליופי ולכאב של תושבי עוטף עזה.
האירועים הקשים והאיומים שחווינו בשבת שמחת תורה, הובילו לפרץ יצירה ספונטני גם בתחום הספרות והשירה. השירים הנכתבים והמתפרסמים, גם בעיתון זה, מביעים מנעד רחב של רגשות ובהם דאגה לתושבי הנגב המערבי, לחיילים ולחטופים, לצד תקווה ואמונה. נסיים בתקווה שהביע יגאל לוי, בשיר שפורסם בידיעות אחרונות:
עוֹד יָבוֹא יוֹם וְהַשָּׁחֹר יִהְיֶה יָרֹק
עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם וְהַדָּרוֹם יִפְרַח וְיִהְיֶה אָדֹם
פְּרָחִים יָצִיצוּ מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה וְכַלָּנִיּוֹת יְכַסּוּ אֶת הַשְּׁמָמָה
עוֹד יָבוֹא יוֹם וְהַשֶּׁמֶשׁ תָּאִיר לָנוּ פָּנִים
