כל אחד סוחב איתו תיק קטן. לא צריך תיק ענקי. מספיק עם מקום להכניס מדי ב' ונעליים ודיסקית. רצועה לנשק, מטען נייד חצי־מלא, פק"ל קפה עם סמל של הגדוד מהסדיר. רוב הגברים במדינה הזאת (וגם לא מעט נשים) נושאים איתם זהות נוספת. צבאית. גם אנשים בני שישים עדיין לא זרקו את המדים והם עוד ממתינים שיקראו להם ביום פקודה.
בשבוע הרביעי למלחמה היה חסר לנו חייל בצוות. אז התקשרתי לחבר מהסדיר. תלמיד חכם גדול שגילו נושק לחמישים. לצערו, כך אמר, המערכת שעליה התאמן עד לפני חמש שנים, לא דומה לזו שאיתה יורים היום. "אבל תשאל את המפקדים", הוא התחנן, "אם אפשר לסגור לי את הפער. את היסודות אני זוכר עדיין". בסוף החלטתי לפנות למישהו אחר. גם הוא חבר מהסדיר שכבר לפני כמה שנים שוחרר מהשירות. התקשרתי אליו בתשע וחצי בערב. "דקה אורז פה את התיק", הוא אמר, "עולה על האוטובוס של עשר ורבע, זה בסדר?". לא משנה כמה שנים עברו מאז. הזהות הזו מוטבעת בנו כזיכרון חושי. כמו שחייה או רכיבה באופניים.
באחד הלילות הראשונים בצאלים כשהתקשיתי להחזיק את העיניים בשמירה נאלצתי לחפש בגוגל: "איך מכינים קפה שחור?". ולאורך כל החודש הראשון עוד שלחו לי מהבית טסטר'ס צ'ויס
זו זהות שיש בה משהו מאוד פיזי, מאוד גברי (בלי קשר לכך שיש בשטח לוחמות נהדרות). כמו הצליל של המכלול של הרובה כשהוא נדרך במגע סופי והחלטי של מתכת במתכת. או המגע הקר של הדיסקית המשתלשלת על החזה. מכאן לדעתי גם השפמים שצצים בשטח מכל עבר מאז תחילת הלחימה. לכן לוקח לי קצת זמן ללבוש את הזהות הזו. אני זוכר איך באחד הלילות הראשונים בצאלים כשהתקשיתי להחזיק את העיניים בשמירה נאלצתי לחפש בגוגל: "איך מכינים קפה שחור?". ולאורך כל החודש הראשון עוד שלחו לי מהבית קופסאות חלב קפוא עם טסטר'ס צ'ויס. אבל לאט־לאט היא משתלטת, ובתיה מספרת שהיא עדיין מתקשה לקלוט איך האיש שהיה מתרגש איתה מתיאורים נוגעים ללב במדרשי חז"ל או משירים של זלדה הוא מי שמספר לה באגביות "היום הורדנו שתי חוליות של מחבלים".
משהו בי קצת מתמרד מול הזהות הזאת. אתמול בלילה קיבלנו רצף מהיר של משימות אש מורכבות, והאצבעות שלי ריצדו בין מסכים ולחצנים עד שאחד המפקדים העיר לי: "וואללה, סתיו, נראה לי שאתה אחד המ"ם־טי"תים (משנה טכני, דהיינו מי שתפקידו להפעיל את משימות האש על המחשב הטקטי) הכי טובים בחיל". הוא התכוון לזה כמחמאה, כמובן. וזו אכן מחמאה (ולא משנה כרגע אם מוצדקת). אבל היא גרמה לי לעצור לרגע ולתהות: אני רוצה בכלל להיות המ"ם־טי"ת הטוב בחיל? מתי אי פעם הגדרתי את זה כשאיפה? בקורות החיים שאני נדרש לשלוח לפעמים, השירות הצבאי נדחק בסעיף הנתונים הטכניים. לפעמים אני משמיט אותו לחלוטין. פריט מידע שמגיע מיקום מקביל ואין בינו לבין ההכשרה המקצועית שלי באזרחות ולו דבר.
זה חלק מהקושי ומהאתגר שבזהות הזו, תסכול על שאר הרוח שלנו, הידע, כל מה שהופך אותנו לכאורה לבני אדם, ונאלם בשעת חירום מול הפיזי והחיוני וההישרדותי. כשאנחנו מוטחים אל עולם שבו שנות הלימוד וניסיון החיים מתפוגגות וכל ההיררכיות מתהפכות. לא רק בחזית, גם בעורף, כשרבני יישובים ופרופסוריות באוניברסיטה קוטפים עגבניות בשדות של העוטף.
אבל באופן אישי אני מרגיש שזה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, מה שכולנו קצת צריכים. רגרסיה מסוימת. שבירה אחר שבירה של מבנים חברתיים מגובשים ותפקידים וסמלים ותארים. מפגש עם קשר יסודי יותר, ילדי (והלוא כל החיילים הם גם קצת ילדים), שחופפת עליו חמלת האם אשר בניה נטבחו ביד זרים והם עולים בזיכרונה כשהיא חובקת את הבנים הנותרים. חיבור שאתה לא רוצה לבלוט מעליו אלא להיבלע בתוכו. להיכנע למקצב שלו. למלא בו את התיק שלך עד שלא נשאר מקום והוא מציף אותך גלים־גלים, גם בקור וגם בחום.
