ההיסטוריון יובל נח הררי הוא אחד האינטלקטואלים המשפיעים בעולם. לפני שמונה שנים פרסם את הספר "ההיסטוריה של המחר", שנפתח בהצהרות הבאות: "אנשי המאה ה־20 הצליחו להשתלט על בעיית הרעב, בעיית המגפות ובעיית המלחמות… וכמו צבא ללא אויבים, כך האנושות במאה ה־21 צריכה לשאול את עצמה… אם לא רעב, מגפות ומלחמות – מה יעסיק אותנו?" הייתה לפרופ' הררי גם תשובה לשאלה הזו: "להביס את הזקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר ולשדרג את עצמנו לאלים". אך רגע לפני השדרוג הנכסף לאלים, גילינו שאולי בכל זאת המגפות והמלחמות עדיין תובעות את תשומת ליבנו.
יש דברים שהיסטוריונים יודעים לעשות היטב, אך יש דברים שסופרים מעולים מיטיבים לעשות מהם. השבוע מלאו שישים שנה לפטירתו של סי־אס לואיס, מחבר ספרי "נרניה". בילדותי לא הפסקתי לקרוא את ספריו; בבגרותי הבנתי את עומקם. לואיס וחברו הטוב טולקין, מחבר "שר הטבעות", החזירו את ספרות הפנטזיה למרכז הבמה העולמית. בניגוד לספרי הפנטזיה העכשוויים, שרבים מהם הבל פרוגרסיבי, הספרים של לואיס וטולקין הצטיינו בעוצמה מוסרית יוצאת דופן. אני חושב שאולי זה היה סוד הצלחתם הגדולה: הם העניקו כלים לפענוח זוועות השואה – כלים שתחומי דעת אחרים לא הצליחו להעניק.
אם אדם פורץ לחנות וגונב ממנה כסף, אנחנו מבינים מה מניע אותו. אך איננו יכולים לתפוס מה הניע את היטלר להקים את אושוויץ
הטרילוגיה שר הטבעות נכתבה בזמן מלחמת העולם השנייה. רבים ראו בה אלגוריה למלחמה, ולא קשה היה לזהות מיהו שר האופל המפלצתי, סאורון. למרבה התדהמה, טולקין וחבריו התעקשו שהסיפור נכתב לפני המאורעות שהגשימו אותו. בזמן שההיסטוריונים כשלו כדרכם בהבנת ההווה ובחיזוי העתיד, סופר גדול חש בקצות אצבעותיו את הזוועה המתקרבת. יש עוד מקרים כאלו. ב־1913, שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, בזמן שמומחים הסבירו בביטחון מוחלט מדוע לא תפרוץ מלחמה גדולה, כתב המשורר העברי זלמן שניאור: "ימי הביניים מתקרבים. התקשיב, התחוש, איש נפש / את רחש האבק הזוחל, את ריח הגופרית הרחוק?" – אך מעט מאוד אנשי נפש הקשיבו וחשו. לואיס וטולקין לא התיימרו לחזות את העתיד; הם הציעו מפתח לפענוח ההווה. אנחנו רגילים לעמוד מול רוע רגיל, רוע שאי אפשר להצדיק אך אפשר להבין. אם אדם פורץ לחנות וגונב ממנה כסף, אנחנו מבינים מה מניע אותו. אך איננו יכולים לתפוס מה הניע את היטלר להקים את אושוויץ. זהו רוע מפלצתי, שאיננו משרת שום אינטרס: רוע שטני, רוע לשמו. עולמות הפנטזיה של נרניה ושר הטבעות התייחסו לרוע כזה, הצביעו על כך שהוא חורג מתפיסתנו, והעמידו משוואה: מול רוע תפלצתי צריך גם טוב החורג מהעולם הזה. עולם הקוסמים והפלאות הוא משל לנוכחות הא־לוהית העל־טבעית, שרק היא יכולה להיות משקל נגד לרוע השטני. האדם הפונה לא־ל יוכל לגבור על האדם שמכר את נשמתו לשטן.
ספרי "הארי פוטר" של רולינג ממשיכים במידה מסוימת את המסורת הזו. לכל אחד ברור את מי מסמל וולדמורט, הרשע השטני, האובססיבי לטוהר הגזע. אך במאבקם כנגד הרוע המוחלט, להארי פוטר ולחבריו אין א־לוהים. אף שמבחינה ספרותית רולינג עולה על טולקין ולואיס, מבחינה רוחנית העולם שלה דל משלהם. בהוגוורטס הופכים הקסמים לסוג של ידע טכני, שלומדים בכיתות בית ספר, בשינון נוסחאות כישוף לטיניות. לואיס וטולקין היו מגחכים לנוכח המחשבה שהקוסם המעולה הוא זה שמיטיב לשנן מלמולי כשפים. גם אצל רולינג יש משהו מעבר לנוסחאות, והוא האהבה. כאן גולשת רולינג לסיסמה הִיפִּית מפוקפקת במקצת, כי הרגש האנושי היפה של האהבה אינו יכול להביא גאולה לעולם, אם אינו חלק ממשהו הגדול ממנו ומהעולם גם יחד.
ב־1983 כתבה ההיסטוריונית הדגולה ברברה טוכמן ספר מצליח מאוד, "מצעד האיוולת", על הטיפשות של מושלים וממשלות במשך ההיסטוריה. בהקדמה לספר ניסתה להפיק ממנו מסר אקטואלי לזמנה. זה מה שלמדה פרופ' טוכמן מחיים שלמים של עיון באיוולת המנהיגים: שארצות הברית צריכה להפסיק את מרוץ החימוש עם ברית המועצות, ולהכיר בכך שאין סיכוי לנצח בתחרות כזו. זו הייתה ביקורת חריפה על הנשיא המאמין רונלד רייגן, שהצהיר אז שברית המועצות היא "אימפריה של רוע", ועשה הכול כדי להוריד אותה על הברכיים. תוך שנים ספורות הוכיחה המציאות שרייגן צדק וטוכמן טעתה. היא ידעה הרבה יותר היסטוריה, אך הוא ידע הרבה יותר על טוב ורע. כשאנחנו עומדים לנוכח הרוע המוחלט, התפלצתי, אסור להכחיש אותו ואסור להתחמק ממנו. נישא עינינו כלפי מעלה, ונמשיך להיאבק כדי למחות את הרוע מעל פני האדמה.
