עד שבעה באוקטובר, ילדים במדינת ישראל לא באמת הכירו מקרוב את המושג מלחמה. הם הכירו מערכות, הם הכירו מבצעים עם שמות מפוצצים, אך מלחמה? זו הייתה בגדר וינטג'. משהו שקרה להורים שלהם. משהו שכבר לא יכול לקרות להם.
איש הצבא האמריקני רוברט קסידי אמר פעם ש"מעצמות גדולות לא בהכרח מפסידות במלחמות קטנות, הן פשוט לא מצליחות לנצח בהן". לשיטתו של קסידי, ארגוני טרור נמצאים בעמדת יתרון מעצם זה שהם קטנים וחלשים. הם שוברים את הלכידות החברתית של אויביהם תוך ניצול העובדה שלמדינות מסודרות יש פחות סיבולת לנפגעים במלחמות קטנות מאשר להם. הם מוכנים לקחת בחשבון אפילו הרס קולוסאלי, כל עוד בצד השני מכרסמת ההתשה. ברגע שזה המאזן בין הצדדים, יש יותר סיכוי שהמדינה הגדולה תתייאש ותנטוש את המערכה שהיא אינה תופסת כקיומית, מאשר שהצד החלש בסכסוך שמחזיק כמיהה לעצמאות יעשה זאת.
ישראל יצאה למלחמה בעזה עם הצהרות שטרם נשמעו כמותן. "לשטח את עזה"; "למוטט את החמאס". מה יקרה כשהמערכה תלך ותתארך? כמה סיבולת יש לישראל מול מספר הנופלים ההולך וגדל? זו כבר שאלה של זמן. ככל שינקפו הימים, המדינה ובעיקר פרשניה יחלו להעלות שאלות לגבי הלגיטימיות של המשך התהליך. מכיוון שהרגע הזה עומד לבוא מתישהו, חשוב להיזכר במחירים שיכולים להיות להחלטות שמבוססות על לחצים רגשיים.
בשנות השישים בקולומביה הוקם ארגון טרור בשם FARC שהיה במשך עשורים ארוכים הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית במדינה. הארגון הזה מירר את חייהם של אזרחי קולומביה בדרכים האלימות ביותר. הוא ביצע פעולות טרור, עשה שימוש בסחר בסמים להשגת מטרותיו, פשט על תחנות משטרה בעזרת יחידות גרילה, ביצע חטיפות של אזרחים, חלקם בפרופיל גבוה כמו סנאטורים ואפילו מועמדת לנשיאות.
נשמע לכם מוכר? הארגון התפרס על פני שטח מפורז של כ־41 אלף קילומטר ונהנה שם מחסינות. בשנת 2002 הגיעו ההתקפות לשיא כאשר הארגון שיגר רקטה לעבר כנסייה. כ־80 איש נהרגו בפעולה הזאת. על רקע האירועים האלה עלה לשלטון הנשיא אלווארו אוריבה, שאביו נרצח בידי הארגון, והבטיח לחסלו.
ההבטחות שלו התקבלו בספקנות. היו גם מי שחשבו שאלימות רק תביא לעוד אלימות, אבל אוריבה לא ויתר. מרגע שעלה לשלטון הוא נקט בכמה פעולות משמעותיות: הוא טיהר את הצבא משחיתויות תוך פיטורי מפקדים בכירים בדרג הפיקודי, עיקל רכוש נגד חברים בארגון, הקים גייסות מקומיים שהבטיחו את שלומם של התושבים בכל אזור (מי אמר כיתת כוננות?) אפילו נעזר בחברת ייעוץ ישראלית לצורך שיפור היכולות המודיעיניות, ובעיקר – לא הרפה. כמעט עשור ניהל אוריבה מלחמת חורמה נגד ארגוני הטרור בארצו ולא נתן להם מנוחה. הוא חיסל בכירים בארגון עד שתש כוחו ומפקדיו ירדו על הברכיים והתחננו להפסקת אש ואפילו החלו להציע שיחות שלום. גם כאשר התנהלו השיחות אוריבה, ומאוחר יותר ממשיכו בתפקיד מנואל סנטוס, הסכימו רק להפוגות קטנות אך סירבו לאפשר הפסקות אש ארוכות מחשש שינוצלו לצורכי התחמשות. היו מקרים שאנשים מתוך הארגון שהשתתפו בשיחות השלום חוסלו בידי הממשלה תוך כדי המשא ומתן. הנחישות השתלמה לבסוף. בשנת 2016 נחתם הסכם שלום בין שני הצדדים. הוא אומנם נדחה ברוב דחוק במשאל עם, אך הלכה למעשה ארגוני הטרור הפחיתו בצורה משמעותית את פעילותם והתפרקו מנשקם. בעיותיה של קולומביה לא נפתרו, אך היא הצליחה להקטין את שיעור ההרוגים שלה לאורך השנים באופן בולט. המקרה של קולומביה אינו חופף אחד לאחד למציאות הישראלית, ובכל זאת אפשר להקיש ממנו באשר לשאלה מרכזית – מהם מחירים כבדים? כיצד אנחנו מודדים אותם? על איזה פרק זמן? נדמה שמסתתר שם כשל הבנתי. למשל, החלת עונש מוות למחבלי חמאס על כל שערה שנופלת מראשו של חטוף נתפסת כ"מחיר כבד" וחוששים שהטופים יושפעו ממנו, זאת לעומת התביעה לשחרר מחבלים תמורת חטופים בכל מחיר, שתוביל לטרור נוסף ולעוד קורבנות בעתיד הקרוב או הרחוק. המניפולציה הרגשית של הטרור תמיד תדחק אותנו להתמקד במחיר הקורבנות שיש להם פנים, ופחות במחיר הקורבנות העתידי שקשה יותר לחשוב עליו – משום שלאלו עדיין אין פנים. אנחנו כנראה מתקרבים לזמן הזה, שבו המראות הכואבים יתחילו לכרסם בתחושת צדקת הדרך, וזה בדיוק הרגע להתבונן ברגעי המפתח ההיסטוריים. בעסקת שליט, במהלכי ה"הרתעה", במבצעי הבוטיק שנגררנו אליהם שוב ושוב מחשש להיקלע למלחמה גדולה וכוללת, ולזכור שזו בדיוק נקודת הזמן שבה הפסדנו במערכות קודמות.
