יש הרבה דרכים לשרוד כאן בעולם. כשזיקית, למשל, מזהה סכנה, היא משנה את עצמה, היא הופכת לזיקית קצת אחרת, כדי לשרוד. כשכלב מזהה סכנה הוא הופך לכלב מפחיד יותר, גם אם הוא לא כלב מפחיד. כשצבי קל רגליים מזהה סכנה הוא פשוט נמלט על נפשו במהירות, וכשבואש מזהה סכנה הוא מפיץ סביבו ריח רע, שכל העולם יסבול. כשצב מזהה סכנה הוא מסתגר בתוך עצמו פנימה, מתכווץ ומתבצר ונאטם, לא נותן לשום דבר להיכנס, וכששממית מזהה סכנה היא משילה מעצמה איבר, ונותנת לו להתפרפר, אולי הוא יגדל שוב, ואולי היא תחיה עם הגדם הזה כל החיים.
יש הרבה דרכים לשרוד מלחמה. יש אנשים שהופכים לאנשים אחרים. הם נותנים לתנופה של ההיסטוריה לשנות אותם. הם מביטים במראה ולא מזהים את עצמם. החלומות שלהם כבר לא אותם חלומות. המחשבות שלהם כבר לא אותן מחשבות. החברים שלהם שולחים להם הודעות, מה קורה, והם מתלבטים אם לענות כמו פעם, כמו מי שהם היו, או שאולי הגיע הזמן לחשוף את האדם שהם הפכו להיות. כל האנשים זזים קצת בתוכם פנימה כשיש מלחמה. אבל יש כאלה שהופכים את עצמם לעצמם קצת אחר. אולי ימני יותר. אולי יהודי יותר. אולי להפך, מתאים להם להיות קצת פחות קונקרטיים ולאומניים. בסדר, מה שהולך הולך, העיקר לצלוח את המלחמה הזו בשלום, העיקר להיות קצת אחרים.
יש הרבה דרכים לשרוד מלחמה. יש אנשים שהמלחמה הופכת אותם לחיות גרגרניות. הם חושפים טפרים, שרירים ושיניים, הם מתלהבים מתמונות של בניינים הרוסים, מתרגשים מסרטונים של פצצות כמו ילדים עם קפצונים, ובכל פעם שפוגשים אותם הם מדברים על זעם ועל נקמה, הם משתמשים במילים כמו "למחוץ" ו"למחוק", ובכל פעם שהם שומעים או מריחים בדל של חולשה, הם ממהרים לגרגר בכעס גם עליה. חלקם חיכו בסבלנות חיים שלמים, כדי לשנוא ולרשוף ככה. אבל רובם המכריע לובשים על עצמם כסות ואדרת. בסדר, גם זו דרך להתמודד.
יש הרבה דרכים לשרוד מלחמה. יש אנשים שנמלטים ממנה בבעתה. חלקם טסים לחו"ל, מתארגנים על חיים חדשים, מוגנים ויעילים, בסידני, בליסבון או באתונה. הם קמים בבוקר מול נופים מדהימים, ושותים בכל ערב כוס ערבה של יין מקומי, אבל בין לבין הם עם הראש בסמארטפון, מתעדכנים ונשברים, הותרו לפרסום שמות של עוד שישה נופלים. גופת החטופה שנמצאה הובאה למנוחות. איך בורחים, איך בורחים. ויש כאלה שבורחים לתוך משימות חדשות. הם קמים בבוקר ונוסעים לחמ"לים, הם עובדים, הם מסיעים, הם מבשלים, הם מתנדבים, במקום לברוח החוצה, הם בורחים פנימה. בעין הסערה יש שקט. ככה לפחות מספרים.
יש הרבה דרכים לשרוד מלחמה, יש בואשים אלכימאים שיודעים להפוך את הכאב לשנאה. בימים של אחדות, של שותפות, של תרומה ושל חסד, הם מתעקשים לזרוע רעל בכל מקום. לשסות, להשתסות, ולספור את הלייקים. האנשים האלה ייסעו לתוך עזה, באמצע המלחמה, וידברו עם חיילים במושגים של "הוא משלנו, הוא לא משלנו". האנשים האלה ישתמשו בילדים חטופים כדי לצבור עוד קצת הון פוליטי. עבורם המלחמה הזו היא הזדמנות עסקית מושלמת, לחרחר אותנו בעצמנו עוד קצת, אפילו יותר ממה שכבר.
יש אנשים, כמוני, שנמלטים מהמלחמה לתוך עצמם. כזה אני. צב ונעצב. אני מתכווץ בתוך השריון שלי, לא עובד, לא חושב, לא מדבר, לא מתפקד, אמא שלי מתקשרת ואין לי סבלנות, הילדים שלי קמים בבוקר ואין לי יכולת להכין להם כריך, שיזינג שואלת אותי מה שלומי, ואני מהמהם, בסדר, בסדר. המלחמה מכווצת אותי, אני מחופר ומבוצר, ואין לי מילים, אני לא מבין מה קורה, אני לא מבין מה אני חושב על מה שקורה, אני לא מבין מי אני, אז בשביל מה לצאת החוצה, בשביל מה להרגיש את החיים אם ככה הם מתנהגים עכשיו. יותר חם בפנים, בשריון הטוב. לבד. לבד לבד לבד. אוי, זו לא הדרך הכי טובה ומיטיבה, אני יודע, אבל גם כך, גם בדרך הזו ניתן לצלוח מלחמה.
יש הרבה דרכים לשרוד מלחמה. אני חושב על הדימוי הזה, של שממית, שמשילה את הזנב שלה. הזנב שממשיך לפרפר את עצמו הלאה בעולם, במשך דקות ארוכות. אנחנו הזנב. אנחנו הזנב. אני אסביר, אני אדבר על עצמי, אני כבר לא אני, אני כבר לא אותו אדם, אני מרגיש את זה. משהו בשמחת החיים שלי נלקח לי. משהו בתמימות שלי נלקח ממני. משהו ביכולת שלי לדמיין כאן חיים פשוטים ויפים, נגזל ממני. אני בהלם קרב, מבועת מהמחשבה, שזה המקום שבו אני מגדל ילדים, אני בהלם שככה החיים כאן נראים, שזה מה שהאויבים שלנו רוצים לעשות לנו, שזה מה שאנחנו צריכים לעשות להם כדי להישאר בחיים. יש אנשים שמגלים את עצמם בזכות המלחמה הזו, אבל אני הלכתי לאיבוד. הזהות היהודית־ישראלית שלי מתארגנת עכשיו מחדש. השלתי את מי שהייתי, ובינתיים אני הזנב. אני מפרפר את עצמי בעולם, מגדל ילדים, מתנדב עם פליטים, נפגש עם אנשים, כותב תסריטים, אני כאן, אבל זה לא באמת אני, זה הזנב של מי שהייתי פעם. ואני לא היחיד. אני מרגיש שאני לא היחיד. גם הזיקיות הצבועות, והכלבים המאיימים, והצבאים המבוהלים, והבואשים הרעילים, והצבים המפוחדים, כולנו זנבות מפרפרים של שממיות, שאריות דהויות של מי שהיינו. גלמים שממתינים לסוף המלחמה כדי לבקוע. כל אחד והזנב שלו, כל אחד והסיפור שלו, יש מלחמה בעולם, יש הרבה דרכים לשרוד את החיים.
