כשמערך ההסברה המאולתר של ישראל קם על רגליו, הוא לא ידע שעומד להצטרף אליו שחקן חיזוק מפתיע, או נכון יותר – שחקנית. עד כה, תפקידה של השחקנית הזו היה להופיע בכל משבר, לאומי או עולמי, עם ארגז הכלים שלה שאינו כולל דבר מלבד הומור וסאטירה, ולהפוך כל מציאות לקצת יותר מבדרת. היה מצופה שבזמנים החשוכים ביותר שידעה מדינתנו הצעירה, היא תיקרא לצו 8, וכך כמו כל גוף אחר במדינה, גם ארץ נהדרת שינתה את התוכניות בעקבות המלחמה.
במשך עשרים שנות קיומה, דבר לא עצר את תוכנית המערכונים המצליחה ביותר בישראל. היא ידעה להפיג את המתח אפילו כשמלחמת אחים דפקה בדלת, והיטיבה להשתמש בהומור עצמי הידוע כתרופת הפלא של העם היהודי מוכה הגורל. הפעם, בצדק, חלפו יותר משבועיים וחצי עד שארץ נהדרת הצליחה להתעורר מקיפאונה ולספק ארבעים דקות של האוצר החמקמק שנמצא מבוקש יותר ויותר בקרב העורף הישראלי – האסקפיזם. ברגע שבו הופיע סמל התוכנית בגרסתו הצבאית על המסך, בוודאי נשמעה אנחת רווחה כוללת של היושבים מולו. אך לאחר כמה שבועות, זו כנראה הוחלפה באנחת תסכול, כי אסקפיזם זה לא היה.
זה התחיל ממערכון מוצלח ויחיד במינו, שושנה בין החוחים שהצליחה לחלץ צחוק גם מהקהל המדוכא. הפעם מי שהושמו ללעג לא היו הפוליטיקאים האהובים והשנואים שלנו, אלא שדרני ה־BBC, שעשו לכותבים עבודה קלה מאוד אחרי שבחרו להאשים את ישראל בירי על בית החולים ולדווח על מספרי הרוגים דמיוניים תוך התעלמות מוחלטת הן מההכחשה הישראלית והן מההוכחות שבאו בעקבותיה. ליאת הר־לב לבשה את דמותה של המגישה "רייצ'ל", יובל סמו נבחר להיות הכתב בעל המבטא המעצבן ביותר עלי אדמות (ושם המשפחה המצוין "וייטגילט", או "אשמה לבנה"), ויחד הם סיפקו דקה של הומור שחור כמעט כמו המציאות. ספק אם מי שישבו בחדר הכותבים באותה שעה דמיינו לעצמם את מה שיבוא לאחר מכן.
כמו אחרי כל תוכנית, הועלו מספר קטעים לרשתות החברתיות, להנאת מי שלא נכח בשידור החי או לא רצה לצפות בשעה המלאה. אלא שהפעם זה הוביל למיליוני צפיות – רובן כלל לא מישראל. התברר שהרבה אנשים בעולם, שזעמו על הסיקור המוטה של המלחמה בעזה, נהנו עד מאוד לראות מערכון שמעביר באופן כל כך טוב את חוסר ההוגנות שבדיווחים הזרים. השיא היה כשפניהם המאופרות של הר־לב וסמו נמרחו על שערי ה"דיילי מייל" ועוד מספר עיתונים זרים, ששמחו להצטרף לחגיגה על חשבון המתחרים.
ההצלחה הזו כנראה פתחה את התיאבון של היוצרים, כי זו הייתה רק ההתחלה. הסרטונים שבאו לאחר מכן שברו שיאי תהודה ותפוצה של כל תוכנית ישראלית: הסטודנטים מהקמפוס שמסבירים פנים למחבל חמאס המאיים מפורשות להרוג אותם ויחיא סינוואר שמתלונן על בכי התינוק הישראלי החטוף שלא מניח לו לישון זכו לחשיפה שאף סטיריקן ישראלי לא העז לחלום עליה. עשרות מיליוני צפיות, כותרות באתרי חדשות, שבחים ממשפיענים ויוצרי תוכן. השחקנים לא ידעו ממה להיות יותר מוחמאים, מהעוקבים הרבים שהתווספו לחשבונותיהם או מהאיומים המפורשים מהעולם הערבי. כך או כך, אין ספק שארץ נהדרת הצליחה מאוד במשימתה ההסברתית, אבל יש מי שיגידו שהיא גם נכשלה בתפקידה התרבותי.
ככלי הסברה, קומדיה היא נשק מחוכם מאוד: הסוואת ניסיון השכנוע בהומור, יחד עם איכות הכתיבה והמשחק של העוסקים במלאכה, מייצרים תוכן מעניין, שמעביר מתחת לרדאר ביקורת נוקבת ואף משנה צורת חשיבה. לכן הגיוני שאחרי הצלחתו של סרטון הבכורה, בחדרי הישיבות של קשת הוחלט להפנות את משאביהם לסרטונים נוספים, אך ספק אם הם חשבו על המחיר שישלמו הצופים הנאמנים והמעט נואשים.
עבור הישראלים שבשעה זו זקוקים להומור המדחיק והמגחיך של ארץ נהדרת כמו עירוי לווריד, לא בטוח שהמערכונים האלה הם התשובה. בכתבה על מאחורי הקלעים של "ארץ" סיפר אלי פיניש שכאשר הושמע בכי התינוק במערכון שבו שיחק את סינוואר, הוא פרץ בבכי חנוק שעצר את הצילומים וסחף אחריו גם מחצית מחברי ההפקה. קשה להאמין שהוא היחיד שמתקשה עם התזכורות הכל כך כואבות למעשי הזוועות של חמאס ועם התצוגה האולי קצת מציאותית מדי של שנאת ישראל ותעמולה אנטי־ציונית בעולם. וכך, למרות הכוונה הטובה, הכתיבה השנונה והעובדה שהצליחה לחצות יבשות, האור שארץ נהדרת יודעת לספק לישראלים בימים חשוכים הוסט לכיוון אחר, בזמן שצופים רבים נותרו באפלה.
