״והנה עולמי, הנה עמי, הנה ארצי, הנה עירי, הנה ביתי, הנה אשתי וילדי, הנה גופי ואיבריי, הנה נפשי, כישרונותיי, רוחי, עשתונותיי, נשמה שלי, חיי. שם השיר: ואיפה אני בכל העסק הזה?" (מאיר אריאל, תקציר שירי החורף הבא)
הרבה הגיבו לי על הטור משבוע שעבר שבו ציטטתי דברים מנותקים שאמר הרב נויגרשל ביחס לבחורי ישיבה וצבא. היו שממש התקשו להאמין שהציטוטים שהבאתי מאומתים וביקשו לינק להיווכח בעצמם, היו שחשבו שהייתי עדין מדי בתגובתי ו״במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב״, היו שחשבו שהטור מיותר לחלוטין ואין בכלל טעם לתת במה לקולות שכאלה בתקופה שכזו, היו גם מגיבים בודדים שבשבילם הציטוטים שהבאתי נשמעו לגמרי סבבה, אפילו ראויים. השם ירחם.
אבל תגובה אחת חזרה על עצמה כמה פעמים בכל מיני ניסוחים ווריאציות: תגיד, איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שרב בישראל מדבר ככה? איך זה הגיוני שבימים כאלה רגישים וכואבים צץ לו מופע ערלות־לב שכזה? והתגובה הזו לא באה רק בעקבות הדברים שאמר הרב שהבאתי בטור של שבוע שעבר, לדאבון לב גם השבוע דלפו להם כל מיני דברים שכדאי היה שלא היו נאמרים מפיהם של רבנים מהמגזר, חשובים יותר וחשובים פחות. ואני, אחרי שהרהרתי היטב בשאלה הזו בעצמי, הכתה בי פתאום ההבנה המבעיתה שהתורה הזו שאנו לומדים – על כל ההיקף העצום שלה, עומקיה וגבהיה, אורכה ורוחבה – יכולה בן רגע להפוך לקרדום לחפור בו. בן רגע יכולה להפוך לסם מוות. ככה בצ׳יק, בהיסח דעת, בהינף הרצאת יוטיוב. איזה מבהיל זה.
כשאין שכל וכשאין היגיון, יש לב. ויש רגשות. ויש דמעות של התפרקות. ומי שהאזורים האלה לא עובדים אצלו, ומי שלא משתמש בהם עכשיו – עדיף שיחכה בשקט לימים שאחרי
נזכרתי שכשהיינו בחורי ישיבה היה אפשר לראות בחוש מי זוכה והתורה נעשית לו סם חיים ומי לא זוכה והתורה נעשית לו סם מוות. רחמנא ליצלן. בחוש ראינו איך יכולים לשבת על אותו ספסל בבית המדרש שני בחורים שלומדים את אותה מסכת ומונחים באותה סוגיה – אחד ממריא לגובהי רום והשני צולל לתהום רבה.
כאן אולי המקום לציין שבתוך כל הלהג הזה של שיח הטיעונים השכליים שפשה השבוע, נשמעו גם דברים שיש בהם עדינות ורגישות מפי הרב גולדווסר מישיבת אור ישראל ומפי ר׳ בנימין פינקל מישיבת מיר ומעוד רבנים, ברוך השם.
הכול רגיש עכשיו. רופף. חשוף. אין ממש מקום לדיונים מפולפלים בהשקפה ובצדקת דרך. צריך שוב לזכור ולהזכיר שברגעים אלה ממש יש כל כך הרבה משפחות דואבות וכל כך הרבה אמהות דואגות וכל כך הרבה אבות שתופסים את עצמם חזק־חזק שלא להתפרק, ויש כל מיני דרכים לשאת בנטל הזה. יש כל מיני דרכים להיכנס מתחת לאלונקה. יש כל מיני דרכים להשתתף בצער, והמכנה המשותף של כל הדרכים האלו הוא לב. לב. לב. רגש. רגש. רגש. שום דבר לא ממש הגיוני או שכלי או מתקבל על הדעת מאז הבוקר ההוא של שמחת תורה. וכשאין שכל וכשאין היגיון, יש לב. ויש רגשות. ויש דמעות של התפרקות. ומי שהאזורים האלה לא עובדים אצלו כשורה, ומי שלא משתמש בהם בעדיפות עליונה עכשיו – עדיף שיחכה בשקט לימים שאחרי.
מתי יבואו הימים שאחרי? אף אחד לא ממש יודע. אבל כשיבואו הימים שאחרי, ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שיבואו הימים שאחרי בעזרת השם – הכול יהיה אחרת. אני חושב שזה די ברור לכולם. ההיסטוריה נכתבת ברגעים אלו ממש. כל הקלפים נטרפו. סדרי עולם משתנים מקצה לקצה. הדפים במחברת נגמרו בבוקר המר של שמחת תורה תשפ״ד. מאז, סיפור חדש התחיל להיכתב. סיפור שראשיתו דם ואש ותימרות עשן, יגון ושבר. טובי בנינו ובנותינו נופלים, טף ונשים, זקנים וצעירים עוד נתונים בצרה ובשביה, עשרות אלפי יהודים גולים בארצם והדאגה מיום המחר עודנה מורגשת באוויר. ועם זאת, ולמרות כל הרעה הזאת שנכפתה עלינו, ובעיצומה של התופת, מתגלה גם איזו הזדמנות פלאית, אפשרות שהיא כמעט חד־פעמית, כזו שרוב בני האדם עלי אדמות כלל לא זוכים לה, אבל אנחנו, עם סגולה, ולנו הזדמנה איזו אפשרות נדירה לבחור באיזה צד של ההיסטוריה אנו שמים את עצמנו. בצידם של הלוחמים בשדה הקרב בחירוף נפש, תומכי הלחימה, מתנדבי זק״א העל־אנושיים, חובשי מד״א ומתנדבי ארגוני ההצלה השונים, מאיישי החמ״לים, מעודדי המפונים, המנחמים המדלגים משבעה לשבעה, משתתפי הלוויות, מבקרי הפצועים, אוספי התרומות לנזקקים, מסייעי הקטיף במטעי העוטף, מזכירי שמות החטופים בכל פתיחת היכל, המוסיפים תורה ומרבים תפילה להצלחת המערכה מתוך ערבות הדדית וקבלת אחריות, או בצידם של אלה שגם מאורע היסטורי שכזה לא מצליח לעקור אותם ממקומם המבוצר. אתם לא צריכים לענות.
