"מבחינתי לא לחזור לבארי זה להגיד שהצליח להם, שחמאס ניצחו. וזה הרי לא ייתכן"
הרי את גלעד שליט הכירה מדינה שלמה. שלושת הנערים החטופים נכנסו לנשמה ולנימי הדאגה שלנו למשך שלושה שבועות מורטי עצבים. והנה כל כך הרבה חטופים, ומרוב יער לא רואים את העצים – איש ואישה וייחודם. ילד וילדה ואישיותם. אז רציתי להכיר, לשמוע, להרגיש. ואוי כמה כואב להרגיש בעת הזו. המשורר בג'ינס כתב לפני עשורים רבים שהוא הולך לישון עם חיילים מתים בלב. לך תדחוף לאותו לב צר מלהכיל את הנרצחים והלוחמים והחטופים בני כל הגילים. לך תמצא מקום רך ופועם ומתפקד לכל בני המשפחות המודאגים.
על עסקת שחרור הם לא דיברו אז במלון דיוויד, רק על ניצחון שכולל את השבת החטופים. בלי ללחוץ, בלי להרפות. בלי יכולת אמיתית לעכל את ממדי האירוע או להשלים איתו. את האב שמוליק, שנרצח תוך מאבק חמוש במחבלי חמאס שפרצו לממ"ד הבית, ליוו בני המשפחה למנוחות כעשרה ימים אחרי מותו. הם בחרו להביא אותו לקבורה זמנית בבית העלמין הקטן של עולש־בארותיים, וישבו שבעה בבית משפחת דותן במקום – החברים הכי טובים של ההורים, הבית השני שלהם. ביום חמישי שעבר הם התאספו מחדש בעולש, לגילוי מצבתו של שמוליק ולשיח משותף בבית דותן. באותה שעה הגיעה בשורת איוב על אודות אמם, תופסת אותם ביחד, בערב לציון שלושים לקבורת אביהם.
בראשית השבוע, תחת גשם זלעפות, נקברה יהודית לצד שמוליק שלה. בחצר בית משפחת דותן קם מחדש אוהל אבלים, מרווח ומטופח וגדוש באוכל ובמנחמים. "אמא עברה ניתוח להסרת גידול חודש לפני החטיפה", מזכיר עומר. "בגלל הניתוח הם לא נסעו עם הזוג דותן לחו"ל כמתוכנן, אלא נשארו בחג בקיבוץ. היינו אופטימיים מאוד בנוגע להחלמה שלה, כי נראה שהוציאו הכול, ועם תרופות וקצת כימותרפיה היא תבריא".
קיוויתי שניפגש מחדש באיזו מסיבת הודיה עם שובה של יהודית, אך בעקבות מידע מודיעיני שהעביר שב"כ היא נמצאה מתה במבנה ממולכד בעזה, סמוך לבית החולים שיפא. גופתה הוחבאה ברישול במקרר שהוסתר מאחורי ארון. היא הייתה עדיין מחוברת לצינורית אינפוזיה – מה שמעיד כי הגיעה לעזה בחיים, וטופלה כנראה בבית החולים, שהיה למעשה בסיס טרור משוכלל ואכזרי.
כמו במקרה של שמוליק, גם במקרה של רעייתו לא ניתן לבני המשפחה לזהות את הגופה בעצמם, שכן מצבה היה קשה מדי. "הם ריססו אותה לגמרי", מספר עומר, "אבל לפחות יש לנו גופה לקבור. להרבה משפחות בקיבוץ אפילו זה לא היה". הוא וזמר שבים ומספרים עד כמה היא הייתה סבתא פעילה ומעורבת. "הרי בקיבוץ אנחנו אוכלים יחד בחדר האוכל, כך שכל ערב הייתה ארוחה עם סבא וסבתא. הם היו מאוד נוכחים בחיים של כל הילדים והנכדים", מסביר עומר. "הבוקר היינו צריכים לספר לעמית בן השנתיים שלא נראה יותר את סבתא יהודית, ושאנחנו עצובים מאוד. עמית הסתכל עלינו ורץ לתת לנו חיבוק משותף. הוא הרגיש שאנחנו זקוקים לו".
בחסות השמש שהציצה מחדש על אזור השרון, בני המשפחה יושבים בחצר הבית, עטופים בקרוביהם ובחברי קהילת בארי. על הקבר הטרי, מוקף בוץ בן ימים אחדים, נחים זרי פרחים לרוב. המצבה שתוקם כאן בעוד שבועות בודדים תפורק בעתיד יחד עם זו של שמוליק, כשיועברו לבית העלמין של בארי למנוחת עולמים. עומר מבטיח לשוב ולגור בקיבוץ שהוריו אהבו כל כך. זה הרי הבית, הוא אומר. "מבחינתי לא לחזור לבארי זה להגיד שהצליח להם, שחמאס ניצחו. וזה הרי לא ייתכן".
