חזרתי כמה צעדים אחורה. על ספסל ברחוב השקט ברמת־החייל הייתה מונחת ערמה של ספרים, יושבים להם בפיזור. היו שם שני כרכי אנציקלופדיה, ספר של אורלי קסטל־בלום, ספר על שחמט וכמה ספרי ילדים. מתחת לאחד מהם הציצה כריכה רכה, חושפת רק אות אחת: גימל. היא הייתה מוכרת. עצרתי את הפודקאסט, הזזתי את הערמה, ושם ראיתי אותו. מביט אליי ואומר: "אבא שלח אותי". הוא ישב שם וחיכה לי, הספר שבבית משפחת זמרי הפך לאגדה. העי"ג.
עמדתי שם המום מול התגלית, ומיד צילמתי ושלחתי לקבוצה עם האחים שלי ואמא. הוספתי שורה: "מסר מאבא על ספסל באמצע הרחוב". גם הם היו בהלם. מה הסיכוי? בכל זאת, מדובר בספר שהיה לשם דבר בבית משפחת זמרי, ולא בגלל מה שכתוב בו.
משא ומתן
העי"ג היה החטא הגדול של כולנו, שלושת האחים ואבא. הכול התחיל כשאחי הגדול אסף באיזשהו שלב בילדותו את הספר מהספרייה העירונית. זה היה קטע כזה בעפולה של תחילת שנות התשעים, ללכת לספריה להביא ספר. אני אפילו לא זוכר אם קראתי אותו, אחי הגדול בוודאי לא קרא אותו, ההימור בבית משפחת זמרי הוא שאף אחד לא באמת קרא אותו. הסיפור של העי"ג היה אחר: פשוט שכחנו להחזיר אותו. לכל ספר שנלקח מהספרייה היה כרטיס שמוצמד לחלק הפנימי של הכריכה, ועליו, בכתב יד של ספרנית, כל היסטוריית ההשאלות שלו. יכולת לראות שלפניך קראה את הספר הזה ריקי כרסנטי, ולפניה יובל נוריאני, ולפניו רני אמסלם, ממש דו"ח מעקב ואיכון. אני אפילו לא זוכר מי מאיתנו גילה את זה, אבל באיזשהו שלב קלטנו שעברו שנתיים מאז שהיינו צריכים להחזיר אותו.
אירוע השאלת ספר מהספרייה היה כנראה כל כך נדיר אצל אחי הגדול, שהוא אפילו לא הגיע לשלב המביך שבו אתה נכנס לספרייה ונוזפים בך שעדיין לא החזרת את "אל עצמי", ואתה באיחור של שלושה שבועות, מה שעלול לעלות לך שקל וחצי. כי הרי ידוע שבספריית עפולה כל שבוע איחור עלה חצי שקל, ואין מקום למשא ומתן, הן נורא קשוחות שם.
העי"ג היה הבדיחה שלנו עם אבא. בכל פעם שמישהו לקח משהו, שכח להחזיר, התעכב עם החזרת חוב – היינו זורקים שהוא מנסה לעשות העי"ג. היו כמה ניסיונות להגיע להסכמה מי מאיתנו יחזיר את הספר לספריה וישים סוף לגזל, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת על עצמו את הבושה, וגם לא ממש רצינו לוותר על הבדיחה. העי"ג היה חלק מרכזי במשפחת זמרי. והנה, מישהו מלמעלה זרק לי אותו על ספסל ברמת־החייל.
למי מכם שפחות מכיר סיפורת מוזרה, "העי"ג" מאת הסופר הוולשי רואלד דאל מתאר ענק מפחיד שחוטף ילדה ממיטתה אל ארץ הענקים. ספר לא רע, על פי מה שמספרים אלו שכן קראו אותו. ניסיתי לחשוב אם אבא כיוון לי אותו כדי לחוות דעתו על נושא החטופים – כאמור, יש בו ילדה שנחטפת מהבית. אבל הענק בספר ידידותי וטוב, ולא אוכל ילדים, בניגוד לענק הנורא שמעבר לגבול עזה. חוץ מזה, לאבא זה לא מתאים: הוא לא היה מבאס אותי עם רמז אקטואלי. נראה לי שמישהו למעלה שכח להחזיר לו איזה נבל או מה שהם לא עושים שם, ואבא נזכר מה אומרים במשפחת זמרי כשמישהו לוקח ולא מחזיר.
באותו ערב אספתי את העולל והזאטוטים ונשכבנו במיטה לראות סרט. עברתי על הספרייה החרושה למשעי, ולפתע הוא היה שם, ניחשתם נכון – הסרט "העי"ג". לחצתי על הפליי למרות התנגדותם הנחרצת, ואמרתי להם שזה מבוסס על ספר שאבא שלי מאוד אהב.
הם נרדמו תוך חמש דקות, אני נרדמתי תוך חצי שעה. כנראה באמת לא היה כל כך שווה לקרוא אותו. אבל היי, לפחות זה עשה לי טוב להיזכר בענק הידידותי הגדול שלי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
