יש לי בלק אאוט חמור בכל הנוגע לחיים שקדמו לאלו שמתנהלים עכשיו. כך, לגמרי שכחתי ששלושה מילדיי החליפו בית ספר ולכן צריכים ספרי לימוד חדשים
לכן עליי להסתייג ולהבהיר שבתוך הרשימה שאערוך, לא כל מה שעושה לי טוב, בהכרח יעשה טוב גם לכל הקוראים. ואני אפילו לא בטוחה, שאחרי שהעיתון ייצא לדפוס, הרשימה הזו עוד תהיה לי רלוונטית. אבל היא כזו בעת כתיבת שורות אלו, וזה הכי הרבה שאפשר לצפות לו בימים הנוכחיים.
עמידה בהתחייבויות שקבעתי לפני שמחת תורה: אחד הדברים הקשים לי ביותר מאז המלחמה הוא שיש לי בלק־אאוט חמור בכל הנוגע לחיים שקדמו לאלו שמתנהלים עכשיו. עד כדי כך אני לא מצליחה לפזר את העלטה סביב השבועות שקדמו לטבח, שלגמרי לגמרי שכחתי ששלושה מילדיי החליפו בית ספר ולכן הם צריכים ספרי לימוד חדשים בהתאם.
רק לפני שבוע, סוף סוף הייתי מרוכזת מספיק כדי להזמין את הספרים החדשים לפי הרשימה שהמורה שלחה לי. ועם זאת, לא מספיק מרוכזת כדי לוודא שאכן הגיעו בדיוק אלו שהזמנתי. זה חזר על עצמו עם עוד שניים מילדיי, והתוצאה הייתה ערימת ספרי לימוד חדשים לכיתות וילדים שלא קיימים אצלי. רק לפני יומיים הצלחתי סוף סוף לסיים את מבצע ההשתלטות על ספרי הלימוד וציוד בית הספר של ילדיי. קשה להאמין כמה התמוגגתי על רגעי הניצחון האלו, ואפילו שקלתי לעשות סלפי פרטי עם כל ספר וספר כדי שתהיה לי מזכרת מרגעי התהילה הקצרים אך מלאי המשמעות. אולי אפילו, להכין קולאז' עם כיתוב "עם ישראל חי" ולפרסם בסטטוס ובסטוריז.
קפה בחצר עם חברה: בחודש האחרון הרכב שלי עשה מעל עשרת אלפים קילומטר. משמע, הרגל כמעט לא ירדה מהגז. אני לא מתלוננת חלילה, תודה לה' שניתנה לי האפשרות לצאת ולפעול בכל מיני גזרות ומקומות, להרגיש יעילה ונחוצה ובלבד שלא אאבד את שפיותי בישיבה חסרת אונים בבית, תוך דפדוף וריענון בלתי פוסק של עמודי החדשות והרשתות החברתיות.
בין נסיעה אחת לאחרת, לא כל כך הצלחתי לדחוף רגעי עצירה ושיח סתמי עם חברה. אבל בפעמים המעטות בהן בכל זאת קבעתי, ישבנו ואפילו הצלחנו לדבר על דברים אחרים לגמרי ולא על המלחמה. התחושה הנינוחה שזה הכניס לחיי הפכה להיות הפנטזיה הבאה שלי ליעד חופשה – זמן ארוך ולא מוגבל בזמן לצד קפה או מרק, עם חברה או אחות או ילד, כששום מחויבות לתוכן שיחה כלשהו אינו עומד בינינו. מדהים כמה חמצן זה מכניס לריאות, ואם מוסיפים לאירוע גם עוגיות ביתיות, אז בכלל.
צפייה בסרטונים על כלבים, חתולים ושאר דברים חסרי פואנטה: בעבר, כשהיה תוקף את רזיאל רצון עז לאכול ממתקים הוא היה מתיישב עם שקית מלאה בחמצוצים ושוקולדים, ונהנה מכל ביס כאילו מנת גורמה הוגשה לו זה עתה. לצד כל הממתקים הוא השתדל לרוב להניח גם גזר מקולף או מלפפון אחד או שניים "כדי לאזן".
ככה אני מרגישה עכשיו עם הסרטונים המתוקים וריקי התוכן האלה. אני זקוקה להם, בעיקר כדי לאזן. לאזן את הזוועות שראו עיניי, את כמויות המידע שאני דוחפת למוחי בקריאת דעות, פרשנויות, מאמרים וסיפורים בלי סוף. וגם סתם כדי לאזן את הרצינות התהומית אליה צללו חיי. לעתים אני נדרשת להזכיר לעצמי, בעיקר שהקלילות עדיין חיה ובועטת.
חקלאות: אסתייג ואומר שאומנם לא עדרתי מספיק, אבל במעט שיצא לי לקחת חלק במגע עם האדמה והתבואה שלה, מצאתי כל כך הרבה נחמה. עד כדי כך שלא זכרתי, לפעמים למשך רגעים ארוכים, את העצב הייאוש והבלבול שהפכו להיות המלווים הקבועים שלי לאחרונה.
משהו במפגש הבלתי אמצעי עם הבוץ, החול, השמש, הצמחים ועם עובדי האדמה הנוספים שהגיעו, משחרר ומנקה לי את הנפש. זה כמובן מסויג מאוד כי האמת היא שאני קצת עצלנית ואין לי הרבה כוח לכל המכלול הכרוך בכך ברמה מחייבת מדי, אבל גם עצם הידיעה שזה קיים, מספיקה כדי לשמח במקצת.
זוהי כמובן רשימה מתעדכנת, ואני מקווה שאצליח למלא בה עוד ועוד סעיפים ובעיקר, שבקרוב מאוד לא אזדקק לה יותר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
