בימים אלה אני מתהלכת בחולצה ועליה הדפס של כמה שורות מתוך טקסט שענר כתב:
אני אדם שמאמין בשינוי
עזוב שינוי
מספיק להיות אדם שמאמין סתם
טוב
אז אני אדם מאמין
עזוב להאמין
מספיק שתהיה אדם.
השורות הללו כל כך טיפוסיות לענר, שבחייו וביצירתו חתר לזקק את העיקר מן הטפל ואת הגרעין האמיתי מן המליצות שעוטפות אותו.
להתרכז דווקא ברגעים שקדמו לרגע המונצח בתמונה ולראות את עוצמת הרוח הבלתי נתפסת של ענר שמקבל בצלילות הדעת, בעיניים פקוחות וללא היסוס את ההחלטה ההרואית
מה משמעותו של האידיאל המזוקק "מספיק שתהיה אדם"? כמה גבוה הרף שענר הציב לעצמו תחת הכותרת הצנועה הזאת? באזכרה במלאת שלושים לנפילתו של ענר התבוננו בתמונה האחרונה שלו, תמונה שצולמה שלא במתכוון על ידי אחד הניצולים ובה ענר נראה עומד לבדו בבגדים אזרחיים ובידיים חשופות בפתח המיגונית, נחוש להגן בגופו על חבורת צעירים שלא הכיר ושנקלעו כמוהו אל נקודת המקום־זמן הנוראית הזאת.
חנינה, אישי, אמר: אנחנו נוטים להתבונן בתמונה מנקודת המבט של הרגעים שבאו אחריה. אנחנו יודעים שבעוד רגע ייזרקו רימונים אל תוך המיגונית וענר יתפוס שבעה מהם וישליך אותם החוצה עד שהאחרון שבהם יתפוצץ בידיו. אבל חנינה הציע להתרכז דווקא ברגעים שקדמו לרגע המונצח בתמונה ולראות את עוצמת הרוח הבלתי נתפסת של ענר שמקבל בצלילות הדעת, בעיניים פקוחות וללא היסוס את ההחלטה ההרואית. גם בלי להביא בחשבון כלל את ידיעת המהלך העתידי, די בהתבוננות ברגע הזה ובמחשבה על מה שהתחולל בנפשו של ענר ברגעים שקדמו לו כדי להבין מי היה ענר וכמה נשגב התוכן שיצק למושג להיות אדם.
מישהו אמר גבורה תנ"כית ואני חיפשתי ובעצם לא מצאתי, לא בתנ"ך ולא במקורות היהודיים שבאו אחריו, סוג זה של גבורה — גבורה למען האחר, גבורה לשם הצלת חיי הזולת. אנו שומעים על גבורתו של שמשון, על יהונתן שעשה תשועה גדולה, על עשרת הרוגי מלכות, אבל לא על גבורת האדם שבוחר להעניק את חייו לאחרים. גבורה כזאת מוכרת לנו דווקא מתקופתנו, מלוחמי הארץ ומגיניה. זו הגבורה שענר הביא למיצוי אגדי. בגבורה הטהורה של הצלת חיים לא דבק כל כתם מוסרי או ספק תיאולוגי, אפשר רק להשתאות לה.
ואני, שלא ניחנתי בגבורה כזאת, אלא רק באהבה גדולה לענר, הייתי רוצה לומר לו בהמשך לציטוט שבו פתחתי:
עזוב להיות אדם
העיקר שתהיה
והוא איננו.
ענר היה לוחם חטיבת הנח"ל, ונהרג בקרב מול מחבלים במסיבה ברעים.
