זה כנראה הולך להיות החורף הקר ביותר שידענו פה. ואני לא מדברת על משבר האקלים.
בימים רגילים, תחילתו של החורף וחודש כסלו זה הזמן האהוב עליי בשנה. זה הזמן בשנה שבו אני ממש מתרגשת לכבוד הגשם שמגיע – ומסניפה עמוק לריאות את ריח האדמה הרטובה והרוחות הצוננות ורצה לשלוף את המעילים מהארון – ועכשיו, הייתי עושה הכול כדי לשים בהולד את הגעתו. זה הזמן שבו אני נזכרת בלב שקצת נסדק, אי אז באיזו שנה שחלפה, וכבר הספקתי לשכוח היכן ממוקם הסדק, אבל עכשיו, הלב ממילא שבור לכל כך הרבה חלקים.
אני מסתכלת מהחלון החוצה וחושבת על אלו שמי יודע מתי בפעם האחרונה ראו מחלון או מפתח כלשהו את העולם שבחוץ. אני מבשלת מרק כתום וחושבת על פחיות טונה ומנות קרב. אני מדלגת בין שלוליות בדרך וחושבת על צעידה או זחילה בתוך בוץ קר. וכשאני הולכת לישון מתחת לשמיכה, אני לא מצליחה אפילו לשאת את המחשבה איך ישנים החיילים שלנו בלילה. ומה עם החטופים? ומי מכסה את הילדים? התינוקות? הזקנים? האם הם פוחדים מרעש הרעמים או שזה פחד שיורד אוטומטית מסל הפחדים אחרי כל מה שהם עברו? האם יש אקמול צינון למקרה הצורך? כוס תה? האם נותנים להם בגדים חמים או לכל הפחות הם נמצאים יחד כדי להתחבק ולחלוק חום גוף? ככל שהגשם בחוץ מתחזק, הלב שלי בפנים בוכה יותר וככל שהרוחות בחוץ שורקות, הלב שלי רועד יותר. ואני תוהה כמה זמן עוד נמשיך ככה, כמה זמן הם יחזיקו מעמד.
אני נזכרת שזה גם הזמן בשנה שבו חל יום פטירתו של אריק איינשטיין שכל כך אהבתי, וכל שיר שלו שעולה לי לראש, נשמע פתאום כאילו נכתב ממש עכשיו. אז אני רצה למחשב לשים את ״סע לאט״ ועוברת בי צמרמורת כשהוא מגיע לשורה ״ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ״, או לשורה ״ואני חושב, עוד מעט זה עזה״. ואני מתפללת שכמו בשיר ״האור בקצה״ – כל הרוחות שנשבו כל הלילה לא יכבו להם את האור. זה הזמן בשנה שבו אני מודעת קצת יותר ליכולת של מעט מן האור לדחות הרבה מן החושך ולחיים המוטרפים שלנו כאן שהם שתי וערב של עצב ושמחה. ואני באמת משתדלת להיאחז בזה, אבל עכשיו, זה הכי הרבה שפחדתי מהחושך אי פעם. והלוואי־הלוואי־הלוואי שבזמן הזה בשנה בעוד שנה, כבר יהיה לנו הרבה פחות חושך לגרש, ושנחיה במציאות שבה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו בחורף, זה שאוטו יעבור לידנו ויעיף עלינו איזה שפריץ.
