הישגו הגדול ביותר של האויב במלחמה הזאת אינו כמות הדם העצומה ששפך לנו. במלחמת העצמאות וביום הכיפורים הוקז דם רב יותר, ודאי ביחס לגודל האוכלוסייה אז. הישגו הגדול הוא גם לא מספר החטופים הבלתי נתפס שהצליח לשבות כאן בבוקר בהיר אחד. בעזרת השם נזכה לראות את כולם חוזרים הביתה. ההישג הגדול באמת, ומשום מה פחות מדובר, הוא יכולתו להפוך מאתיים אלף אזרחים ישראלים לפליטים.
עשרות יישובים ננטשו פה הסתיו בדרום ובצפון. מטולה, יישוב ששרד שתי מלחמות עולם ואינספור מערכות ישראל, הוא היום יישוב רפאים. גם קריית־שמונה ריקה כמעט. בכל יישובי עוטף עזה נותר קומץ תושבים עקשנים בלבד, השאר מצאו מקלט במלונות רחוקים. בשדרות מתגוררים כעת פחות מחמשת אלפים איש ואישה, כתשיעית בלבד מהתושבים שהיו בה בליל שמחת תורה. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו, כתב אלתרמן, אבל במלחמה הזאת נסוגונו.
בשלב הראשון של המלחמה לא הייתה ברירה. הפינוי תחת אש הציל חיי רבים. לחלקם לא נשארו בתים. אבל אחרי שבעה שבועות צריך לעודד אותם לשוב הביתה, ותחילה בדרום. באופן פרדוקסלי, יישובי העוטף בטוחים כעת יותר מיישובים רבים אחרים בארץ. יכולות השיגור של חמאס צללו, וגם יכולות רבות אחרות. לראשונה זה שלושה עשורים צה"ל נוכח בכוחות עצומים בעזה רבתי, שינוי דרמטי לעומת המצב ב־6 באוקטובר. חיילים רבים מאבטחים את המרחב ההתיישבותי ממזרח לגדר שנפרצה בשמחת תורה. כל הסד"כ הזה אמור להגביר פלאים את תחושת הביטחון בנגב המערבי. הבעיה העיקרית שם היא תחושת האֵבֶל. למתיישבים ששרדו קשה לשוב הביתה כשרבים כל כך מחבריהם לא שרדו. בארי, ניר־עוז, נחל־עוז, כפר־עזה, כיסופים ונתיב־העשרה – הם היום שם נרדף לגיא הריגה. עכשיו צריך להפוך אותם לשם נרדף להתאוששות, מופת עדכני של היצמדות לקרקע, כמו נגבה ויד־מרדכי של תש"ח או כפר־עציון תשכ"ז.
לפי שעה, דווקא התושבים הוותיקים בעוטף דוחפים לחזור, עם או בלי אישור. חדר האוכל בבארי כבר חזר לתפקד השבוע. מומחי התיישבות שסיירו באזור התרשמו שלמרות ההרס הרב (בניר־עוז, למשל, נהרסו כליל לפחות 70 יחידות דיור), תהליך שיקום התשתיות והבינוי לא יצריך שנים רבות. בתנאי כמובן שהשלטונות יגדירו אותו כמשימה לאומית בוערת, והתושבים הצעירים לא יתרגלו לאתרי המקלט שלהם. הרבה תלוי בצוותי ההנהגה המקומית של כל יישוב. אם הם ידרשו מהממשלה להחזיר אותם הביתה לאלתר, גם הקהילה תתיישר, והממשלה תפעל בהתאם. אם ישקיעו את רוב האנרגיות בשיפור התנאים במקומות הזמניים, יהיה קשה יותר לחזור, אם בכלל.
זה נכון גם לגבי הצפון. כרגע כמעט בלתי אפשרי לחיות בקריית־שמונה או במטולה, אבל גם בלתי אפשרי להשלים עם עובדת נטישתן. ראשי היישובים אמורים לתבוע ממערכת הביטחון מענה מיטבי למתקפה הפראית של חיזבאללה, מיטבי אך לא מוחלט. אסור לאיים שהתושבים יסרבו לחזור הביתה לפני שצה"ל יספק להם מאה אחוזי ביטחון. בארץ הקטנה הזאת, מוקפת השונאים, אין שום נקודת יישוב עם ביטחון מלא. אפילו אילת השאננה היא עכשיו שק החבטות של החות'ים. ישראל צריכה להכות בנסראללה ככל יכולתה, ובמקביל להבהיר לו שהיישובים שננטשו בגללו, ננטשו זמנית בלבד. בסופו של דבר הם רצועת הביטחון האמיתית, עצם קיומם שם. רק בחודש שעבר הנשיא ביידן הזכיר לנו פה מה שגולדה אמרה לו בנדון לפני חמישים שנה: "אנחנו, היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים – אין לנו מקום אחר ללכת אליו".
