נניח שישראל הייתה מציעה לחמאס, מעבר לעסקה הנוכחית, להפסיק את המבצע הקרקעי בעזה תמורת שחרור כל החטופים שלנו. לא רק שחרור 50 חטופים ובהם הילדים שלנו, אלא הפסקת הלחימה, קיפול כל הכוחות וחזרה הביתה בתמורה לשחרור עוד 186 החטופים ברצועה. איך חמאס היה מגיב? בהנחה שעמד בעסקה הנוכחית – הוא היה משחרר את כל החטופים בעזה?
אם התשובה לשאלה הזו היא חיובית, אני הייתי הולך על זה. עוצר את הפעילות לאלתר רק כדי לראות את כל החטופים בבית. עזה לא הולכת לשום מקום. את החשבון על פשעי המרצחים עוד נעשה. את חמאס אפשר למוטט בכל הזדמנות אחרת. כבר קבענו תג מחיר והודענו בהחלטת ממשלה כי כל חבר, פעיל או מנהיג של חמאס הוא בן מוות. אז זהו. כל אחד יבוא יומו. עד אז נחסוך בחיילים הרוגים שלנו.
נכון, מהלך כזה יתפרש כתבוסה ישראלית. אולי. לא מדויק. ישראל יצאה למבצע שבו הצליחה לחסל עד עתה אלפי מחבלים ומפקדים בחמאס, ולהרוס חצי מרצועת עזה המקוללת. מה שלא נעשה שם, לעולם לא נתנחם מאירועי שבעה באוקטובר. בסיטואציה הנוראית הזו צריך לנשוך את השפתיים, להשלים עם תחושת ההפסד, להתפוצץ מזעם, אבל להחזיר את החטופים הביתה. זו המחויבות והעדיפות הראשונה שלנו כאן, הרבה לפני הכרעת חמאס.
בסוכת האבלים על בנו שנפל בעזה, דיבר יחיאל לייטר על כוח ורוח. מבחינתו, מיטוט חמאס הוא עניין של רוח לאומית. אבל שחרור השבויים קודם לכך. הרוח תישבר אם נחוש מופקרים לגורלנו
זה מתקשר גם לדיון על עונש מוות למחבלים שהתקיים ביום שני בוועדה לביטחון לאומי בכנסת. התחושה שם הייתה קשה מאוד. משפחות של חטופים עמדו והתחננו שלא לקיים את הדיון, כאשר קרוביהן ויקיריהן נמצאים בעזה. מולם עמדו השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר ויו"ר הועדה צביקה פוגל, אנשי עוצמה יהודית.
הדיון בעונש מוות הוא לגיטימי ומתנהל אצלנו כבר 75 שנה, מאז קום המדינה. אבל למה צריך להיכנס לתוך כל המריבה המשפטית הזו עכשיו, לחשוף את כל העצבים והכאב שלנו לעיני כל העולם, להטריף עוד יותר את משפחות החטופים ולסכסך בינינו בשעת מלחמה? מזל שיו"ר הקואליציה אופיר כץ החליט לשים קץ לסאגה האנושית הזו כשהודיע שההצעה בכלל לא תעלה לדיון בקריאה טרומית בכנסת. אז מה יצא לנו מהדיון? רק משבר גדול ומיותר.
שחרור החטופים, עד האחרון שבהם, הוא מטרה אסטרטגית, מוסרית וצופה פני עתיד, שאין נעלה ממנה. ברגע זה היא נמצאת בדרגה גבוהה הרבה יותר מאשר חיסול חמאס. לכן אם זו תהיה אפשרות ריאלית – על ישראל לעצור את הלחימה ולהחזיר את החטופים. זה אולי נשמע נורא, אבל אין ברירה. הקווים ברורים וחמאס אולי מוכן להם. אם על כל יום הפוגה הוא משחרר עשרה חטופים, אז על הפסקת המלחמה אפשר וצריך לשחרר את כולם.
את אחד המונולוגים הכי קשים בנושא הזה שמעתי בסוכת האבלים של משפחת לייטר בעין־צורים. ידידי יחיאל לייטר, שאיבד את בנו רס"ן משה לייטר, מפקד פלגה בשלדג, דיבר עם מנחמיו הרבים, ובהם בנימין נתניהו, שלייטר שימש ראש לשכתו כשנתניהו היה שר האוצר. לייטר דיבר שם על כוח ורוח. מבחינתו, מיטוט חמאס הוא עניין של רוח לאומית. זו משימה שחייבים להשלים כדי שהוא לא ירגיש שבנו משה נפל לחינם עם עוד שלושה מחבריו בבית־חאנון, ואחרים נפצעו קשה. "אם הרוח הזו תישבר אנחנו נחזור לגטו ורשה", אמר לייטר.
אני מסכים איתו. המטרה היא להרוס את חמאס עד היסוד, אבל שחרור השבויים בכל תנאי קודם לה. הרוח של העם תישבר דווקא ברגע שבו האנשים כאן יחושו שהם מופקרים לגורלם, והמחויבות ההדדית שמחזיקה אותנו נפרמת לאט לאט. אנחנו ברגע קריטי. האנשים כבר איבדו אמון בחומת המגן שמבטיחה המדינה לאזרחיה ובהנהגה הכושלת שהביאה אותנו למצב הזה. הדרך היחידה היא לא להניף את דגל ישראל בח'אן־יונס, מעל הבונקר של יחיא סינוואר, אלא להביא את החטופים, ולקשור מחדש את גורלנו זה בזה. בלי החיבור הזה אפשר להתפזר.
ברגע אחד של רצון טוב והתעלות, הבינה הממשלה (הימנית, יש להזכיר) כי זה מה שצריך לעשות עכשיו. ההחלטה להחזיר לכאן את המשפחות, את הילדים, ואת כל מי שאפשר היא הטובה ביותר שיכולנו לקבל בתנאים הקשים האלה, ואפילו סמוטריץ' ואורית סטרוק שהתנגדו לעסקה הבינו את המציאות הכואבת. אני שומע את הטיעונים של איתמר בן־גביר, שהתנגד להחלטה וקרא להביא את כולם יחד. אני שואל את עצמי אם הוא חי בללה לנד, כאילו שאנחנו שולטים באירוע הפסיכי הזה ומסוגלים להביט בעיניה של אמיליה אלוני ולומר לה – תישארי שם.
במבט כולל, הזמן עובד לטובתנו. עזה לא בורחת לצערנו לשום מקום. אפשר להשלים את המלאכה גם בהמשך. צריך לחשוב שכל המדינה בשבי, החברה הישראלית על כל גווניה, מכל הגילים והמגזרים. המיתוס נחטף. ואת המדינה הזו צריך לשחרר, ולא להפקיד את גורלה בידי שעון ההפוגות של חמאס.
אינני פרשן צבאי ולא מומחה גדול בתורת הלחימה, בסייבר, ברובוטיקה או בבינה מלאכותית. אבל דיברתי עם אנשים שמבינים בתחומים הללו היטב, והם אומרים שאפשר כבר כעת, אחרי חודש וחצי של לחימה בצפון רצועת עזה, להפיק לקחים וליישם אותם היטב בסיבוב הבא, גם בדרום הרצועה.
ולמי שחרד שלא יהיה סיבוב נוסף, ושנשאיר את שלטון חמאס על כנו, צריך לומר כי מאז שבעה באוקטובר חצינו את כל הגבולות, בגיבוי בינלאומי נרחב, ואף אחד לא עצר אותנו עד היום. העולם הולך ומשתכנע כי ארגוני רצח כאלה צריך להכחיד במוקדם או במאוחר. אחרי שחרור החטופים העולם ישתכנע עוד יותר.
עשר שנים חיכתה אמריקה עד שחיסלה את אוסמה בן־לאדן וזרקה את גופתו לים. 20 שנה לקח לנו לגמור את החשבון עם מחוללי הטבח במינכן. גם כאן אפשר להמתין, אם צריך.
