כלכלה היא עניין פסיכולוגי במידה רבה. הכלכלן זוכה פרס נובל מייקל ספנס פיתח את תיאוריית האיתותים, שלפיה רכישת השכלה, למשל, היא בעיקר עניין של איתות למעסיקים פוטנציאליים. מעסיקים משלמים שכר גבוה יותר לבעלי השכלה כיוון שיש קשר חיובי בין כישוריו ויכולותיו של האדם לרמת השכלתו, ולכן הסיכוי למצוא עובדים מוכשרים בקרב בעלי השכלה הוא גבוה יותר. מבחינה זו, תוכנה המדויק של ההשכלה הזו והרלוונטיות שלה לתפקיד המסוים – הרבה פחות חשובים. לפעמים אין ביניהם קשר כלל, ואת ההכשרה הרלוונטית מקבל העובד תוך כדי העבודה, שהשכלתו אפשרה לו להתקבל אליה, באמצעות האיתותים ששיגרה.
גם ממשלה יכולה לשלוח איתותים כאלה, שמשדרים לעולם שהיא רצינית, אחראית ושקולה. אם השווקים יראו את ישראל כמדינה אחראית שנוהגת באופן רציונלי, הם ייתנו לה הלוואות בריבית סבירה גם נוכח איומים חיצוניים. אין צורך להסביר מדוע עבור מדינת ישראל ככלל, ובזמן מלחמה בפרט, זהו עניין קריטי הנוגע גם למלחמה עצמה. אם הכלכלה תיפגע והמשאבים יידלדלו, או שעלויות גיוס החוב ימריאו, גם יכולתנו להמשיך לנהל את הלחימה תפחת.
החלטת הממשלה להשאיר את נגיד בנק ישראל לקדנציה נוספת היא איתות חיובי מהסוג הזה. פרופ' אמיר ירון נחשב לנגיד מקצועי ואחראי, שליווה את הכלכלה גם בתקופות קשות של משבר הקורונה ונוכח אינפלציה גוברת. אבל גם אם תיאורטית היה ניתן לגייס לתפקיד נגיד אחר, אפילו מקצועי ורציני יותר, להחלטה לשמר את הנגיד הנוכחי יש משמעות מצד עצמה. היא מאותתת שבנק ישראל והעומד בראשו נהנים מעצמאות לפעול לפי שיקול דעתם, ושלממשלה אין כוונה להתערב בהחלטות מוניטריות מקצועיות, להביא נגיד אחר שאולי יהיה קרוב יותר לעמדותיה או להתערב בהחלטות הבנק. מי שמחפש דוגמה להשפעתם של צעדים מהסוג הזה מוזמן להסתכל על טורקיה, שם ארדואן פיטר בשנים האחרונות את נגיד הבנק המרכזי ובכירים נוספים בבנק, והאינפלציה טיפסה לגובה מבהיל של 61%; הריבית הנוכחית בטורקיה עומדת על 35%. חִשבו מה זינוק כזה עלול לעשות למשכנתאות שלכם.
הקדנציה הנוספת של ירון משדרת מסר של יציבות ומגבירה את הוודאות. את הנגיד הנוכחי השווקים מכירים ונותנים בו מידה גבוהה של אמון. במצב שבו לא ברור עד מתי המלחמה בעזה תימשך וכיצד היא תתנהל, מה יקרה בגבול הצפון ואם גם שם תתפתח מלחמה – הימצאותו של גורם מוכר ומנוסה על אחד ההגאים החשובים של הכלכלה היא חשובה במיוחד.
להדק חגורות
גם הוויכוח סביב הכספים הקואליציוניים קשור לאותה נקודה, וגם לו יש חשיבות דומה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מואשם שוב ושוב בכך שאינו משחרר את התקציבים הקואליציוניים לטובת צורכי המלחמה, ונטען שהוא עושה שיקולים פוליטיים ומעדיף כספים מגזריים על פני צורכי המשק. מנגד טוען סמוטריץ', במידה מסוימת של צדק, שלא באמת משנה ההגדרה של הכספים, "קואליציוניים" או סעיף תקציבי אחר, וכי מה שחשוב הוא ייעודם. אם תקציב מסוים מגיע לזק"א, לא משנה אם הוא מוגדר קואליציוני. ואם מסיבות שונות ומשונות התוספת שניתנה למשרד לביטחון לאומי ולהקמת המשמר האזרחי הוגדרה "כספים קואליציוניים", הרי שאין חולק על כך שבעת הזו אין הצדקה לביטולם. סמוטריץ' גם צודק בכך שהביקורת כלפיו לא תמיד עניינית. מי שמבקר אותו על הכספים הקואליציוניים עכשיו, ביקר אותו גם לפני המלחמה ובלי קשר אליה.
אבל סמוטריץ' גם טועה – במהות הדיון, ובאופן ההתנהלות. להכרזה על ביטול הכספים הקואליציוניים יש חשיבות לא רק מבחינת הצרכים הספציפיים שהם אמורים לספק, אלא כאיתות של רצינות ואחריות לכלכלה הישראלית ולעולם. זה גם מסר לציבור הישראלי שחטף מכה קשה ושמבחינתו העולם השתנה. אם הממשלה תכריז "מה שהיה לא רלוונטי, אנחנו בעולם אחר, סדרי העדיפויות השתנו" – האמון בה יגבר. זה גם מה שסוכנויות דירוג האשראי אומרות לנו. לא מספיק להגיד "אנחנו עוברים על התקציב במסרק" או "נשנה סדרי עדיפויות", צריך לומר באופן ברור: העולם השתנה. מה שהרשינו לעצמנו בשישה באוקטובר, לא רלוונטי כעת. מה שנראה אז חשוב וראוי, עכשיו הוא הרבה פחות.
כשהמשק כולו מצטמצם ונפגע, ראוי שגם המגזר הציבורי ייכנס תחת האלונקה. גם אם נניח שהמצב התקציבי לא מחייב קיצוץ, הרי בוודאי לא יעלה על הדעת לתת עכשיו תוספת שכר
וזה נכון גם מבחינה עניינית. עלויות המלחמה עד כה מגיעות לעשרות מיליארדי שקלים. הן כוללות את העלויות הישירות של חימוש וגיוס מילואים, אבל גם את הטיפול במפונים ובנפגעים ואת הסיוע למגזר העסקי. כל זה צפוי להגיע, עם סיום המלחמה, לסכומים אדירים שינועו בין 100 ל־200 מיליארד שקלים. גם העשור הקרוב צפוי להתאפיין בהוצאות ביטחון גדולות, מעבר לאלה שהכרנו עד כה. את כל המיליארדים שהממשלה מגייסת עכשיו היא תצטרך להחזיר עם ריבית. כל מה שלא הכרחי, צריך להיות מקוצץ. זהו צו השעה.
בכירים במשרד האוצר אומרים השבוע שהעבודה העיקרית כרגע במשרד היא על שינוי סדרי העדיפויות בתקציב 2023. השינויים יצטרכו לעבור אישור של הממשלה ושלוש קריאות בכנסת, כיוון שמדובר בשינוי של חוק התקציב. מעבר לכך, הממשלה תאשר "קופסה" חוץ־תקציבית לצורכי המלחמה. כל השינויים הללו יעברו רק לקראת תחילת דצמבר, ובעצם תקציב המדינה יעודכן לשלושה שבועות בלבד; עד כדי כך הצרכים דוחקים. את העבודה על שנת התקציב הבאה יתחילו רק אחר כך, ובה, כך מבטיחים לנו, כל הנושאים נמצאים על השולחן, כולל הכספים הקואליציוניים וביטול משרדי ממשלה. אם לא ייערך שינוי בתקציב 2024, יהיה צורך למלא את הבור התקציבי מקיצוץ רוחבי כה עמוק שהוא עלול לשתק את משרדי הממשלה מפעילותם השוטפת.
אבל במוקד המאבק כרגע בין הגורמים המקצועיים לדרג הפוליטי במשרד האוצר עומדים תקציבי מתווה "אופק חדש" ברשתות החינוך החרדיות, מעיין החינוך התורני והחינוך העצמאי. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים התחייבה הממשלה לתת תוספת שכר למורים שמלמדים שם, בתמורה להצטרפותם להסכם שעל פיו נקבע שכר המורים במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית־דתית. המוסדות הללו מקבלים באופן חריג תקצוב מלא ממשרד החינוך, אף שמדובר במוסדות פרטיים שהם בגדר "מוכר שאינו רשמי", זאת בתמורה להתחייבות מצידם ללמד מקצועות ליבה בהיקף מלא, כמו במערכת החינוך הרשמית.
אלא שהמוסדות הללו לא באמת מלמדים ליבה בהיקף מלא, ובכל מקרה רובם לא משתתפים במבחנים ארציים או בינלאומיים ואין לדעת באיזו מידה הם אכן לומדים לימודי ליבה ומה איכות הלימודים הללו. הפיקוח של משרד החינוך עליהם רופף מאוד, וקשה לדעת מה נעשה שם בפועל. מחקר של בנק ישראל בחן את ההשפעה ארוכת הטווח של לימודים ברשתות החרדיות מול מוסד רשמי של מערכת החינוך, ומצא פערים גדולים בשיעורי הזכאות לבגרות, בשיעורי הנשירה ובשיעורי התעסוקה אחרי הלימודים, ופער של 20% בשכר בטווח הארוך. אין סיבה לחשוב שתוספת שכר למורים המלמדים במוסדות האלה תביא לשיפור בהישגי התלמידים, וממילא הם גם אינם עומדים בדרישות משרד החינוך לכניסה לתוכנית אופק חדש, שכוללות, למשל, דרישה לתואר ראשון ותעודת הוראה. בספטמבר קיבלו המורים הללו מקדמה לקראת כניסתם לתוכנית אופק חדש, אך עם הקפאת כלל הכספים הקואליציוניים, כניסתם המלאה לתוכנית – שכאמור, בתנאיה אינם עומדים – הוקפאה אף היא.
כבר לקראת אישור התקציב בממשלה אמרו באגף התקציבים כי "הגדלת תקציבי החינוך תביא להרחבת פערי המיומנויות בין גברים חרדים לגברים יהודים שאינם חרדים ותביא לפגיעה בהשתתפות התלמידים בשוק התעסוקה ובכושר ההשתכרות שלהם, תוך השפעה שלילית גוברת על כלכלת ישראל לאור מגמות גידול האוכלוסין". אם אז היה ברור שהכספים האלה לא הולכים למקום ראוי, אז עכשיו?
אבל גם אם שר האוצר חושב שעדיין ראוי לתת תוספת למורים החרדיים במוסדות בעלי זיקה פוליטית, וגם אם הוא חולק על פקידיו ומשוכנע שהתקציבים הללו יעודדו תעסוקה במגזר החרדי, וגם אם הוא סבור שעצירת התקציבים הללו נובעת מאפליה או משנאת חרדים, זה עדיין לא רלוונטי. תוספות שכר נותנים כשיש עודף בקופת המדינה, וכשיש מידה סבירה של ודאות לגבי העתיד. הרי לא מדובר במענק חד־פעמי, כמו כמה עשרות מיליוני שקלים לזק"א, שאפשר לתת בתקציב הזה ולבטל בתקציב הבא. תוספת שכר היא עניין קבוע, הכרוך בעלות של מאות מיליוני שקלים בכל שנה מעתה ואילך. מישהו יכול להתחייב עכשיו שבעשור הקרוב נוכל לתת את הכסף הזה? מישהו יכול להתחייב שזה לא יבוא על חשבון הוצאות ביטחון, שבוודאות יגדלו בשנים הבאות? ברגע שאנשים מקבלים תוספת שכר, אי אפשר לקחת להם אותה. בשלב הנוכחי היא עדיין על השולחן ועדיין אפשר לבטל אותה. מה שהתכוונו והבטיחו לעשות לפני פרוץ המלחמה, לא רלוונטי אחריו.
היתרון של כספים קואליציוניים הוא שקואליציה אחת יכולה לתת אותם וקואליציה אחרת יכולה לבטל. זהו מרכיב חשוב ולגיטימי ביכולת של ממשלה לבטא את סדרי העדיפויות שלה ולתת ביטוי לאוכלוסיות שהיא מייצגת. אבל אם הממשלה מתחייבת במסגרת "כספים קואליציוניים" לתוספת שממשלה אחרת לא תוכל לבטל, אז אכן לא משנה אם הם מוגדרים קואליציוניים או לא.
לא היה עולה על דעתנו לתת עכשיו תוספת שכר במגזר הציבורי, למשל. אם כבר, אז להפך; במהלך המשבר הכלכלי שהגיע אחרי מבצע חומת מגן והאינתיפאדה השנייה, הטילה הממשלה "היטל עידוד צמיחה" על עובדי המגזר הציבורי, שהיה למעשה קיצוץ בשכרם. כאשר המשק כולו מצטמצם ונפגע, ראוי שגם המגזר הציבורי ייכנס תחת האלונקה. אבל גם אם נניח שבינתיים המצב התקציבי לא מחייב קיצוץ, הרי בוודאי לא יעלה על הדעת לתת עכשיו תוספת שכר.
יקיצה מאוחרת ומסורבלת
בימי המלחמה הראשונים מדינת ישראל הייתה בהלם, באופן מובן לחלוטין. לא רק האזרחים בעוטף עזה, שישבו בממ"ד וחיכו לצה"ל שבושש לבוא; לא רק התושבים במרכז ובדרום הארץ שנכנסו למרחבים המוגנים ולא האמינו למראות הנשקפים אליהם ממסך הטלוויזיה. גם הממשלה עצמה הוכתה בתדהמה. זמן רב חלף עד שמשרדי הממשלה יצאו מההלם הראשוני, התחילו להבין את גודל האירוע ואת האזרחים הרבים במקומות שונים שצריכים סיוע בשלל היבטים, וגם כשהבינו – חלף זמן רב עד שהם העבירו את הסיוע הזה.
בניגוד למגזר הציבורי, המגזר הפרטי פעל מיד. שלל מתנדבים, עמותות והתארגנויות אד־הוק ירדו לשטח ונתנו יד בכל מה שיכלו. תרומות של מזון ובגדים; תעסוקה לילדי המפונים; טיפול נפשי ורגשי למי שעבר טראומה בלתי נתפסת; ציוד צבאי להשלמת החסר במקומות שצה"ל לא תעדף או פספס; מתנדבים שקטפו עגבניות שרי וחלבו פרות – כל צורך התמלא מיד, כל בקשה לתרומה נענתה בקצב שיא. בשדה האזרחי כמו בשדה הקרב, אזרחים פרטיים שלקחו נשק והלכו לחלץ תושבים היו מהירים יותר מהצבא הגדול.
למגזר הציבורי לקח הרבה יותר זמן להתעורר, וגם כשהתחיל לפעול, לא ברור שזה היה לטובת העניין. את חוסר הפעילות והביקורת הציבורית שנמתחה בעקבותיו, החליפה פעלתנות יתר שלא הייתה טובה בהרבה, ואולי אפילו הזיקה. עשרות מוקדים שונים נפתחו לטובת המפונים והנפגעים, כשלא ברור למי צריך לפנות מתי ובאיזה נושא. שבועות אחרי שכל מתנדבי ישראל ירדו לסייע לחקלאים מהעוטף לקטוף תוצרת ולטפל בשדות שהפכו לשטח אש או שנעזבו על ידי עובדיהם התאילנדים, משרד החקלאות הקים פלטפורמה דיגיטלית לתיאום מתנדבים (לשם מה בדיוק?). משרד הפנים התקוטט עם משרד הנגב והגליל כיצד מסייעים לרשויות שנפגעו בדרום, כאשר לא ברור מדוע בעצם יש שני משרדים כאלה ולמה למען השם הם לא מתאחדים. כדי לסייע לתושבי הצפון שצה"ל החליט על פינוי יישוביהם פעלו במקביל רשות החירום הלאומית, משרד הפנים, משרד התיירות והרשויות המקומיות. התושבים לא ידעו למי לפנות. בחזית ההסברה, כמה חשבונות טוויטר פרטיים עשו עבודה מהירה וטובה יותר מכל הגופים הקיימים בתחום – משרד ההסברה, מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ ודובר צה"ל.
העבודה הממשלתית נעשתה בחוסר תיאום משווע, בכיוונים שונים שאיש לא פעל למקד, בחוסר יעילות ובכפילויות לרוב. בסוף הממשלה הבינה שצריך "לתכלל" את האירוע, ושדרוש גוף אחד שירכז את העבודה. אבל כמה אופייני, גם ההבנה הזאת הגיעה מכמה כיוונים שונים, והממשלה מינתה שלושה גורמים מתכללים: "מרכז השליטה האזרחי", שבראשו עומד טל בסכס, אמור "לגבש תמונת מצב רציפה בכל הנוגע לרציפות התפקודית של הממשלה והמשק ולצורכי העורף ועל התיאום והסנכרון בין המשרדים השונים"; רשות החירות הלאומית (רח"ל), שגם היא מחזיקה בסמכויות התיאום בין משרדי הממשלה ואחראית על הרציפות התפקודית של המשק; ו"מנהלת התקומה", שאחראית על שיקום היישובים והקהילות באזור עוטף עזה.
את האש העיקרית חוטפים משרדי הממשלה המיותרים שעיקרם כיבודים לפוליטיקאים, ושמייצרים כפילויות שלא לצורך. הביקורת הזו מוצדקת בהחלט. מה שאפשר לעשות במשרד אחד, לא צריך לחלק לשלושה. את תוכנית הייצוב הכלכלית עשתה ממשלה בת 26 שרים, ששינתה את פניה של הכלכלה הישראלית מסמי־סוציאליסטית לקפיטליסטית במידה רבה. זו גם לא הייתה ממשלה הומוגנית או קואליציה מעוטת מפלגות. 97 חברי כנסת הרכיבו את ממשלת האחדות של 1985, שעשתה את הצעדים מרחיקי הלכת ביותר בכלכלת ישראל עד אז ומאז.
ואולם את התופעות הללו של כפילות, אוזלת יד, חוסר מקצועיות, איטיות, בירוקרטיה וסרבול, אפשר למצוא לכל אורכו ורוחבו של המגזר הציבורי, לא רק בקרב פוליטיקאים. אבל במקום להפנים את הכשלים המהותיים של המגזר הציבורי, יש מי שדורשים עכשיו ממשלה גדולה יותר ואת חיזוקו של המגזר הציבורי, שעל פי הנטען יוּבש במהלך השנים. ככל שהמגזר הציבורי מראה לנו יותר כמה הוא איטי, מסורבל ונופל בהרבה מהמגזר הפרטי – כך גדלות הקריאות להרחיב אותו. במקום להלין על "ייבושו" של המגזר הציבורי, עלינו להבין שאנחנו צריכים פחות ממנו, אבל טוב יותר. אנשים איכותיים שיעבדו בשכר גבוה ועם סמכויות אמיתיות, בלי קביעות ובלי ועדים. תציגו תוצאות או שתלכו הביתה.
בעשרים השנים האחרונות טיפחנו ממשלה רחבה וענפה וצבא קטן וחכם, כשזה היה צריך להיות בדיוק להפך: צבא גדול ועתיר כוח אדם, וממשלה צרה וחכמה. יש לקוות ששתי התפיסות האלה יוחלפו עתה.
