ידיעה קטנה אך מדהימה בשולי החדשות סיפרה על כספי הסיוע שמעניקה יפן לעזה: 65 מיליון דולר לציוד הומניטרי לרצועה. למה מדהימה? בגלל תמונה נוראה אחת שנפוצה כבר ביום הראשון למלחמה. רואים בה ישראלי חטוף שוכב כפות־ידיים על ערמת חול, במה שנראה כמו מנהרה חמאסית טיפוסית. החול מגיע משקים פתוחים הפזורים סביבו, ועל אחד מהם אפשר לראות בבירור את דגל יפן, ואת הכיתוב: For free distribution for palestine refugees from the people of Japan. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, הכוונות יפניות והרצָף פלסטיני.
קשה להאמין אבל צריך לקוות שנציגי ממשלת ישראל דחפו את התמונה הזאת בפרצופו של כל גורם יפני רשמי, כולל שרת החוץ שלהם שהגיעה לביקור ואף גינתה את הטבח, עם הסבר מזורז על מה שבמערכת הביטחון מכנים "חומרים דו־שימושיים". כל בר דעת מבין שחמאס בנה את 500 ק"מ המנהרות שלו גם באמצעות חומרי סיוע וצדקה שיועדו לעזתים המסכנים, אך מזמן לא ראינו המחשה כה ברורה של התופעה. איך זה שהיפנים נשארו אדישים? כדי להבין את זה צריך לחזור לרואנדה.
במשך מאה ימים בשנת 1994, קצת יותר משלושה חודשים, נטבחו כ־800 אלף מבני שבט טוּטְסִי בידי שבט ההוּטוּ, שבניו הם 85% מאוכלוסיית רואנדה. האו"ם עצם את עיניו לרווחה, ואף החליש את כוח הסיוע ששהה במדינה בשיאו של רצח־העם. מזכ"ל האו"ם הנוכחי כנראה היה אומר שהג'נוסייד לא התרחש בוואקום. במשך מאות שנים שעבדו בני הטוטסי ברואנדה את בני ההוטו במערכת פיאודלית אכזרית. גם בשנים שלפני רצח־העם, מיליציות של הטוטסי תקפו מדי פעם כפרים של ההוטו ורצחו חפים מפשע.
מתי העולם התעורר? בתום רצח־העם נמלטו משטח רואנדה יותר משני מיליון בני הוטו, שבט הרוצחים, מחשש לנקמה. הם נכנסו לזאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) והקימו מחנות פליטים לאורך הגבול. התמונות שברו את ליבו של המערב: מיליוני אנשים שחורים באוהלים עלובים, סובלים מרעב וממגפות כמו כולרה ודיזנטריה. מיליארדים של כספי סיוע זרמו מכל רחבי הגלובוס, רוב ארגוני הסיוע התמקמו בעיר הסמוכה גומה, והתחרו זה בזה מי פותח את כיסו יותר למען פליטי המלחמה.
מה שהמדינות המפותחות לא הצליחו לזהות הוא שהן עוזרות דווקא לרוצחים ובני משפחותיהם. משתתפים ברצח־העם ניצלו את מחנות הפליטים הללו כבסיס כדי להתארגן מחדש ולצאת מהם למתקפות נוספות. בשלב מסוים זה הפך לפסטיבל ציני עם תעשייה שלמה סביבו, זו שהעיתונאית לינדה פולמן כינתה "תעשיית החמלה". התוצאה של כל הסיפור המטורף הזה הייתה גם הנצחת הפליטות באזור. בעשור שאחר כך פרצו מלחמת קונגו הראשונה והשנייה, שהיו למעשה המשך למלחמה ברואנדה וכללו גם מעשי טבח הפוכים של הטוטסי בבני הוטו.
ביקשו לחם, קיבלו קרקס
הספר של פולמן, שיצא לאור בשנת 2012, מתאר כיצד 37,000 ארגונים הומניטריים מתחרים על קבלת נתח מתוך כ־120 מיליארד דולר מדי שנה. מאז, הסכומים הללו מן הסתם רק עלו. פולמן טוענת שבמקרים רבים התעשייה הזאת, תעשיית החמלה, יוצרת יותר נזק מתועלת. היא מציגה שורה של דוגמאות ומקרים נוספים מרחבי העולם, שמראים כיצד שרשרת האינטרסים עובדת: דיקטטורות צבאיות מנצלות ארגונים הומניטריים שמנצלים את התקשורת שממריצה את התורמים. חד גדיא חד גדיא.
כך למשל, בסיירה־לאון הייתה תופעה של גדילה מבהילה במספר קטועי הגפיים, שנבעה מקטיעת איברים שיטתית ומכוונת של ילדים, נשים וגברים, לאחר שהתברר שגידמים באפריקה הם אייטם תקשורתי פופולרי במערב שמביא לפתיחת כיסים. בצונאמי של 2004, אחרי שהתנדב באחד מאזורי האסון בסרי־לנקה, תיאר ההולנדי ליי בראונס: "בחודשים האחרונים יצא לי לראות ארגוני סיוע מארצות הברית, מטייוואן ומקוריאה הדרומית מותחים את כרזותיהם ומציבים את סמלי הלוגו שלהם בצמידות לפרויקטים שלנו, ואחר כך מסריטים ומצלמים אותם. ברגעים כגון אלה אני שואל את עצמי לאן לעזאזל הגענו בתפקיד הזה ובסוג העיסוק הזה".
שורה של דוגמאות ברחבי העולם מראה כיצד שרשרת האינטרסים עובדת: דיקטטורות צבאיות מנצלות ארגונים הומניטריים שמנצלים את התקשורת שממריצה את התורמים. חד גדיא חד גדיא
כך גם במשבר הפליטים של רואנדה. מרסל ווס, דובר הסניף ההולנדי של "רופאים ללא גבולות", הודה שארגונו הגזים בתיאורים שמסר: "אנחנו אשמים בהפרחת מספרים לחלל בפזיזות. מספר הקורבנות שדיברנו עליו נבע מהתחושה שהאסון שאירע כאן כה כבד, עד שאי אפשר להתמודד איתו לבד כארגון סיוע. מתברר שעשרת־אלפים קורבנות מצטיירים כנתון פחות משכנע ממיליון או אף יותר ממיליון". אחרי כל הפרסום שהתלווה למשבר, מציינת פולמן, הסניף ההולנדי קיבל תרומות בשווי 400,000 אירו.
קלייר שורט, שרת הפיתוח הבינלאומי של בריטניה, תיארה את העיתונאים שהסתובבו בגומה כמי ש"רודפים זה אחרי זנבו של זה כדי להשיג את הסיפור העיתונאי הבא", ותהתה: "כיצד יכלו האנשים שחיו במחנות הפליטים להבין את הנצלנות ההדדית של התקשורת ושל מגייס הכספים? הם ביקשו לחם, ואנחנו נתנו להם קרקס". מאיר אריאל ניסח פעם את המשוואה הזאת מהזווית של צופה הטלוויזיה: "כל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב / מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו".
בדיקטטורות נוסח שלטון חמאס, העסק הזה מתורגם ישירות להכנסות בעבור השליטים שנוגסים נתח מכספי הסיוע: בליבריה נגבו 15% מהסיוע, טאליבן גבו 30%, ובסומליה נלקחו 80%. "הסיוע הפך למאפיין קבוע באסטרטגיה הצבאית", כותבת פולמן. העיוורון היפני, אם כן, הוא מובנה, והוא לא רק יפני. בשנים הקרובות, שנות השיקום, העולם ימשיך להזרים ציוד וכספים לרצועת עזה אפילו יותר מהרגיל. גם ישראל תמשיך, בל נשלה את עצמנו. איך מוודאים שהכספים אכן יגיעו ליעדם ההומניטרי? זאת כבר שאלה גדולה של מנגנון השליטה ברצועה ביום שאחרי המלחמה. מה שבטוח, התשובה לא עוברת בקטאר או ברשות הפלסטינית.
