סקר של רשת אן־בי־סי התפרסם בתחילת השבוע בארה"ב, שבמסגרתו נשאלו אמריקנים מה דעתם בשלל נושאים שעל הפרק. לא מעט מהשאלות עסקו במלחמה בעזה, והתוצאות היו פנטסטיות מנקודת מבט ישראלית.
ראשית, לפי הסקר ישראל היא המותג המדיני־פוליטי האהוד ביותר בארה"ב – ועוד כשאנחנו עמוק בתוך המלחמה ומראות לא פשוטים מעזה מוקרנים בערוצי הטלוויזיה מדי מהדורת חדשות, ועוד יותר ברשתות החברתיות הרעילות. בעוד שהנשיא ג'ו ביידן זוכה ל־36 אחוזי אהדה, בדיוק כמו מתחרהו המוביל מהימין, דונלד טראמפ – ישראל זוכה לנתון מהמם של 47 אחוזי אהדה. הפלסטינים, אם שאלתם, אהודים בקרב 20 אחוז בלבד מקרב הנשאלים, וחמאס סוגר את הרשימה עם נתון עלוב של אחוז אהדה אחד.
עוד תוצאות שאמורות להפיח בנו תקווה: 47 אחוזים מהמשיבים הסכימו עם האמירה שלפיה פעולותיה הצבאיות של ישראל בעזה מוצדקות, לעומת 30 אחוז שטוענים כי ישראל "הולכת רחוק מדי".
הייתם מצפים שהתקשורת הישראלית תעוט על הנתונים האלה ותפרסם אותם בכותרות הראשיות. אנחנו במלחמה, ולמה לא לחזק קצת את רוחו של העם עם רוח גבית חיובית מדעת הקהל במעצמה החשובה בעולם?
ובכן, תיראו מופתעים: הנתון היחיד מהסקר שבו החליטו להתמקד כמה עיתונאים שעוסקים במתרחש בארה"ב הוא התשובות לשאלה "האם אתה מרוצה מאופי הטיפול של הנשיא ביידן במלחמה בין ישראל לחמאס". 56 אחוז ענו שאינם מרוצים, 34 אחוז ענו שהם מרוצים. "אוי ואבוי", צייץ עיתונאי המזוהה עם השמאל הליברלי, "אם ישראל תהפוך לנושא שהוא רעל בקלפי, בעיקר לדמוקרטים, זה יהיה אסון". עיתונאי־צייצן שני, שכותב בהארץ, חרץ: "זה כישלון ענק של ה'הסברה' הישראלית בעשור האחרון. זו תזכורת שביידן משלם מחיר פוליטי על המשך התמיכה במלחמתנו הצודקת". בטוויטר של כאן חדשות החליטו לעשות חסד עם העוקבים והכריזו בנייטרליות על "סקר עם תוצאות קשות לביידן". באמת? זה המרב שיכולתם לקחת?
אני עוד יכול להבין את הניסיון המתמיד של השמאל הליברלי בישראל לדכדך את מצב הרוח הלאומי בכל הקשור למאבקים פנים־לאומיים. הם באופוזיציה הרבה מאוד שנים, שום דבר טוב לא מצפה להם מעבר לפינה מבחינה אלקטורלית, ותגובה אפשרית ואפילו הגיונית למבוי סתום שבו אתה חש במיעוט שהולך ומצטמק היא דכדוך מתמשך, עצבות ומרמור – שבאים לידי ביטוי בכתיבה שלך ובמושאי הסיקור שלך.
אבל בחודש וחצי האחרונים, כשמדינת ישראל נמצאת במלחמה, אי אפשר להמשיך ולספר את אותו הסיפור. עכשיו זה כבר לא מאבק פנימי בין ימין ושמאל, שמרנים לעומת ליברלים, אלא ישראלים מכל הגוונים והדעות הפוליטיות נגד הרוע המפלצתי של ארגון טרור ותומכיו האנטישמים והנבערים במדינות המערב. חלק מהיכולת להילחם – בחזית וגם בעורף – נשענת על מורל גבוה. זו לא תנועת נוער, מורל הוא לא מצרך ש"נחמד שיהיה" – ואם לא, אז נכין עוד צ'ופר ונקווה לטוב. מורל גבוה הוא מפתח לניצחון בקרב, והתקשורת חייבת להיות חלק מהסיפור.
זה לא אומר שהתקשורת הישראלית צריכה להתעלם מכשלים ומביקורת. הצד השני של מטבע המורל הוא שמירה על מוסריות ומוסדות איתנים, שמספקים איפכא מסתברא. אבל מכאן ועד התמקדות כפייתית ברע, במה שמוריד, מנמיך ומדכא – ועוד כשמאותו לימון בדיוק אפשר להוציא יופי של לימונדה בלי לעוות או לשקר – זו כבר עמדה נפשית בעייתית, שמשחזרת את עצמה בחלקים נרחבים מדי של התקשורת הישראלית.
במחקר שפורסם במגזין של אוניברסיטת קולומביה בניו־יורק ב־2019 נמצא כי מבוגרים אמריקנים שמזדהים מבחינה פוליטית כליברליים מדווחים על רמות נמוכות יותר של אושר ורווחה פסיכולוגית בהשוואה לשמרנים. ספר שיצא לאור ב־2008 בהוצאת אוניברסיטת מקווארי בסידני קובע כי "חיים תחת ליברליות הם גורם סיכון לדיכאון". שם הספר אומר הכול: "חיים תחת ליברליות: הפוליטיקה של הדיכאון בדמוקרטיות מערביות".
טענת המחברת, ד"ר פאם סטאברופולוס, היא ש"דיכאון נפוץ בכל החברה המערבית, אך בזיהוי גורמי הסיכון שלו אנו ממעטים ליצור את הקישור למערכת הערכים הליברלית אשר מעצבת משמעותית את החברה שבה אנו חיים. מה רע בליברליזם? כתושבי הדמוקרטיות הליברליות המערביות, האם איננו חיים בסוג החברה המתאימה ביותר לאושר? מבחינה אינטלקטואלית, אנחנו אוהבים לחשוב כך. אנו מטמיעים את המנטרות הליברליות, אבל יש חלקים בעצמנו שחושדים אחרת, שאינם משוכנעים. אנחנו הופכים לתסמינים".
המאבק בין שמרנות לליברליזם בדמוקרטיות הינו עתיק יומין, וההתנגחות האינטלקטואלית שיש לה גם השלכות מעשיות היא מעשה בריא ומפרה הדדית. אבל יש זמנים – ואנחנו נמצאים באחד כזה – שבהם אווירת הדיכאון החביבה על חלקים בליברליזם, ההופכת לחלק מהגדרת האני־עצמי של הליברל הישראלי מסוג עיתונאי, היא רעל שמפעפע לתוך החברה והצבא. היא אף עלולה לעשות בהם שמות.
ישראל, שפעם אחר פעם מוכיחה בסקרים עולמיים שהיא אחת המדינות המאושרות בעולם, צריכה להוקיע את סוכני הדכדוך האלה. זה לא מאבק בין ימין ושמאל, או השאלה המתישה והבלתי נסבלת של כן־ביבי־לא־ביבי. זו תנועה נפשית שמחפשת כל הזמן את הרע, והיא רעה לנו מאוד בזמן הזה. אסור להיכנע לה. אסור להישאב לתהומות הדיכאון שמנסים לכפות עלינו. חפשו את הטוב: הוא קיים, צריך רק לכוון לעברו את הפנס.
