עונש מוות למחבלים הוא הצהרת חוק ולא הצעת חוק

רבים התכווצו במבוכה למראה התמונות והסרטונים מהדיון שנערך השבוע בוועדת הכנסת לביטחון לאומי על הצעת חוק עונש מוות למחבלים. קשה להבין מדוע לא ניתן היה לוותר על מתן התענוג לאויבינו לצפות במחזה של חילופי האשמות בין משפחות חטופים לחברים בכנסת ישראל. על אחת כמה וכמה בשעה שהדיון עצמו מיותר כל כך. בניגוד לרושם העולה משמה של הצעת החוק, הסיבה שבעטיה מדינת ישראל אינה גוזרת עונש מוות על מחבלים אינה מניעה חוקית. מאז ומעולם מערכת החקיקה הישראלית אפשרה, ועודנה מאפשרת היום, הוצאה להורג של מחבלים. ממילא אין מניעה חוקית להעמיד לדין ולתלות מחבלים שהשתתפו בטבח הנורא בשמחת תורה, ודאי את אלה שלקחו בו חלק פעיל. כל מה שנדרש לשם כך הוא אך ורק החלטה של שלטון החוק.

למען הסר ספק: עונש המוות לא צומצם רק לעבירות על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת־עם. גם היום קובע סעיף 99 (א) לחוק העונשין כי "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו מיתה או מאסר עולם". החוק קובע אמנם כי "על אף האמור בפרק זה, לא יטיל בית משפט עונש מוות אלא אם העבירה נעברה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה", אך קשה לראות בית משפט שיסבור כי אירועי שמחת תורה אינם עומדים בהגדרה הזו.

אפשרות נוספת, שבעבר כבר נעשה בה שימוש עקרוני, היא גזירת דין מוות על מחבלים על פי תקנות ההגנה (שעת חירום). מדובר בחוק שחוקקו שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1945 במטרה להילחם בטרור הערבי ובמחתרות תנועת המרי העברי, אך עומד בתוקפו עד עצם היום הזה. החלקים המפורסמים יותר בתקנות הם אלו המסדירים למשל את פעולתה של הצנזורה הצבאית, או תקנה 119 שמכוחה הורסת ישראל בתי מחבלים בגבולות הקו הירוק ומחוץ להם. גם מעצרים מנהליים וצווי הגבלה מנהליים מבוצעים על פי התקנות הללו. תקנה 58 לתקנות קובעת כי בית משפט צבאי רשאי להטיל גזר דין מוות על מי ש"יירה בכל כלי־ירייה על כל אדם או על כל קבוצה של בני אדם, או לכל מקום שבני אדם עשויים להימצא בו, או יזרוק או יניח פצצה, רימון־יד או חפץ מבעיר מתוך כוונה לגרום מוות או חבלה לכל אדם או נזק לכל רכוש".

כאמור, התקנה נחקקה אומנם על ידי שלטונות המנדט בשעתם, אולם ממש כמו אחותה, המאפשרת הריסת בתי מחבלים, גם היא עומדת בתוקפה כביום נתינתה לפני קרוב לשמונים שנה. כל מה שנדרש על מנת להפעיל אותה ולגזור גזרי דין מוות על מחבלים, הוא להעמיד את אותם מחבלים לדין בפני בית משפט צבאי. בתי משפט כאלו של ערכאה ראשונה פועלים באופן קבוע במחנה עופר ובסאלם, ולצידם פועל גם בית משפט צבאי לערעורים. במהלך השנים גזרו בתי משפט צבאיים עונשי מוות אחדים, רובם על מחבלים שביצעו מעשי רצח אכזריים במיוחד.

מסקירה שפורסמה בשנת 2013 על ידי עו"ד ירון אונגר מהלשכה המשפטית של הכנסת עולה כי מאז קום המדינה ועד מלחמת ששת הימים גזרו בתי משפט צבאיים שלושה עונשי מוות, על פי בקשת התביעה הצבאית. בכל שלושת המקרים הומתק העונש, וגזר הדין החמור לא בוצע. משנת 1967 ועד שנת 1989 גזרו בתי משפט צבאיים עונשי מוות על מחבלים לפחות בשמונה מקרים. אולם, בכל המקרים הללו המירה ערכאת הערעור את העונש ממוות למאסר עולם. בעיקר משום שהתביעה הצבאית לא הייתה מעוניינת בהטלת עונשי המוות ולא הייתה זו שביקשה אותם. הטלת עונש המוות הייתה בדרך כלל יוזמה מקומית של תובע צבאי או של שופטים צבאיים, בעוד התביעה הצבאית התנגדה להוצאה להורג של מחבלים והביאה לביטול כל גזרי הדין הללו.

עם השנים הלך והתחדד הכלל שלפיו הטלת גזר דין מוות אפשרית רק במידה שהתביעה הצבאית מבקשת זאת, וגזרי דין שכאלה הפסיקו להינתן. הנימוק שניתן לכך היה הקושי לגזור גזר דין מוות בלי שבית המשפט חשוף לשיקולים חוץ-משפטיים רחבים, כמו ההשלכות האפשריות של גזר דין כזה על המלחמה בטרור או על מעמדה של ישראל בעולם. הפעם האחרונה שבה האפשרות להטיל עונש מוות עלתה בבית משפט צבאי הייתה לפני כחמש שנים וחצי, כאשר בית המשפט הצבאי בא לגזור את עונשו של המחבל עומר אל־עבד שביצע את הפיגוע הרצחני ביישוב נווה־צוף. השופט, סא"ל דב גלבוע, סבר שיש להטיל על אל־עבד גזר דין מוות, אך מאחר שנותר בדעת מיעוט, העונש החמור לא נגזר על המחבל.

השר המנוח אורי אורבך טען פעם באחד מנאומיו המושחזים מעל בימת הכנסת כי יש להבדיל בין "הצעת חוק", ובין "הצהרת חוק". הראשונה נועדה לקדם נושא חשוב באמצעות חקיקה, ואילו מטרתה של השנייה היא בעיקר לקבל כותרת בעיתון, במסווה של הצעת חוק כביכול. הצעת חוק עונש מוות למחבלים היא הצהרת חוק ולא הצעת חוק, משום שאין בה כל צורך. כדי לשנות את המדיניות ולגזור עונשי מוות על מחבלי חמאס שהיו שותפים לטבח הנורא בשמחת תורה, אין צורך בתיקוני חקיקה. די לשם כך בשינוי מדיניות התביעה. אם מדינת ישראל מעוניינת בהטלת עונשי מוות על מחבלים היא יכולה לעשות זאת גם כעת, ואם המערכת אינה מעוניינת בכך שום תיקון חוק לא ישנה את המצב, ודאי לא דיון פופוליסטי ומביך בוועדה לביטחון לאומי.