בהינתן הנסיבות הקשות, העסקה שהושגה עם חמאס היא בסופו של דבר עסקה סבירה ולכן ראויה, כיוון שהיא מאזנת באופן סביר את שתי המטרות הגדולות של השבועות הללו: מיטוט שלטון חמאס בעזה והחזרת החטופים. החזרת החטופים תעכב אומנם את תנופת המלחמה, ועלולה לאפשר לחמאס לצבור תנופה מחודשת, אבל היתרון הברור של צה"ל ביחסי הכוחות האנושיים והלוגיסטיים אמור להספיק כדי להתגבר על העיכוב הזה.
לכן טוב עשו שרי הציונות הדתית ששינו את דעתם והסכימו לתמוך בעסקה, לאחר ששוכנעו שמערכת הביטחון אכן מתכוונת להמשיך בלחימה לאחר ההפוגה. למען האמת, גם מי שרחוק מעמדותיהם בדרך כלל, צריך לשבח את ראשי המפלגה על שהעזו לשנות את דעתם ולתמוך בעמדה שוודאי לא תהיה קלה לעיכול בבייס הפוליטי שלהם. זו דוגמה למנהיגות אמיצה, שהלוואי שהיינו רואים יותר ממנה גם אצלם וגם אצל אחרים בשנים האחרונות.
ולמרות הדברים האלה, אסור להימנע מהתייחסות גם לדיון העקרוני שיצרה המלחמה – המתח שבין מטרת מיטוט חמאס ומטרת החזרת השבויים. אין מנוס מהתייחסות, כי השאלה הזו בהחלט עלולה לעמוד לפתחנו בקרוב במלוא עוצמתה, אם לאחר שחרור מכסת החטופים שעליה הוסכם יציע חמאס שחרור "מנה" נוספת, ואולי אף את כל החטופים, תמורת הפסקה מוחלטת של הלחימה, שיקום הרצועה, וחזרה לסטטוס־קוו של שישה באוקטובר. נדרש אפוא גיבוש מראש של עמדה עקרונית, כדי שלא ניקלע לרכבת הרים של סחטנות רגשית.
משפחות החטופים תבעו השבוע מהממשלה להצהיר בבירור שמטרת־העל של המלחמה היא החזרת החטופים, והם אפילו זעמו כשראש הממשלה ניסה לומר ששתי המטרות עומדות לנגד עינינו בו־זמנית.
עם כל הקושי להתייצב מול משפחות שהמציאות כפתה עליהן סיטואציה נוראה, אין מנוס מלומר את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו: רצוי לפעול לקידום שתי המטרות גם יחד ולמצוא פתרונות שיאזנו בין שני הצרכים, דוגמת העסקה הנוכחית. אבל בהינתן התנגשות ביניהם, המטרה של מלחמת חורמה בחמאס צריכה להיות קודמת. זה אמור להיות מובן מאליו, משום שהחזרת החטופים תציל את חייהם של עד כ־240 בני אדם, 240 עולמות מלאים. אבל כניעה לחמאס תסכן את חייהם של אלפים רבים אחרים, אולי אפילו של מדינה שלמה, בהינתן שגם אויבים אחרים ילמדו איך ניתן להכניע את ישראל.
הפסקת הלחימה בחמאס פירושה גם שקשה יהיה ליישב מחדש את הנגב המערבי, ופירוש הדבר ויתור תקדימי של ישראל על חבל ארץ שלם משטחה המצומק ממילא. זו בדיוק השיטה שבה מבקש ציר הרשע לשבור את רוחה של ישראל, בלי להשתמש בהכרח באמצעים לא קונבנציונליים שעלולים לגרור תגובה קטלנית.
משפחות החטופים, וכמה בעלי טור בכירים, מבקשים לטעון שהכניעה לחמאס הכרחית מכיוון שהמדינה כשלה בהגנה על תושבי העוטף. אכן, המדינה כשלה כישלון נורא – כישלון מודיעיני, כישלון מבצעי ביום הטבח, וכישלון קונספטואלי בהנחה ש"הכלת" חמאס, או אפילו חיזוקו, טובים לישראל לאורך זמן. אבל שורה של מחדלי עבר איננה אמורה להצדיק מחדלים נוספים בעקבותיהם. אדרבה, מחירם הנורא של המחדלים שכבר קרו מחייב להבטיח שמעתה והלאה יינקטו רק הצעדים הנכונים לטווח ארוך, לא אלה שקונים שקט לטווח קצר.
אסון שבעה באוקטובר בא עלינו בגלל כשלי ההנהגה. אבל כשלי ההנהגה עצמם באו עלינו בגלל כשלי החברה; בגלל תרבות ארוכת שנים של התמכרות לשקט ולהנאות החיים, ליריד ההבלים מעַוות המציאות של הערוצים המסחריים, ובעיקר להעדפת האינטרס הפרטי והמגזרי על פני האינטרס הכללי. העדפת שלומם של החטופים על פני האינטרס הלאומי במיטוט חמאס תבהיר שהחברה הישראלית טרם נגמלה מהכשל הזה.
למתלבטים כדאי גם לזכור: "אינטרס כללי" לעולם איננו באמת נוגד את טובתם של הפרטים. אינטרס כללי הוא בעצם קוד להעדפת טובתם ארוכת הטווח של הפרטים על פני רצונם המיידי.
