מאז שבעה באוקטובר אנחנו לא יודעים לאן ללכת ולאן תוליך אותנו הדרך. זה לא נודע, וזה מפחיד. מרוב בהלה אנחנו ממשיכים לפעול, לדבר ולנהוג בדיוק כמו שעשינו עד היום. ברגע הזה של חושך, כשאנחנו רחוקים מהבית שהיה לנו ומביטים אל הערפל הגדול והמאיים שלפנינו, אין לנו כוח לחשוב אחרת, אנחנו לא מצליחים לראות אחרת. אנחנו שבויים כל כך חזק בתוך הקונספציות והתפיסות הוותיקות שלנו, עד שאנחנו לא מצליחים אפילו לדמיין האם ואיך יכולות להיות אפשרויות אחרות, תמונת עתיד אחרת, מציאות אחרת.
פעם, כשהציעו לנו להחליף קונספציה בתחומים אחרים, זה מיד עורר בנו התנגדות: לכתוב מכתבים רשמיים בלשון נקבה? אין מצב, האקדמיה החליטה שרבים זה זכר. שכולם ילכו עם מסכות פנים ואף במקומות הומי אדם? בחיים לא. שיעברו ללמוד בזום? מה פתאום, אין סיכוי.ואז החיים הגיעו והביאואיתם עולם שלם של אפשרויות חדשות שלא חשבנו ולא העלינו בדעתנו שהם ייתכנו.
מי היה מאמין שגדר של שני מיליארד שקלים תיפול כמו מגדל קלפים בכוחו של די־9? שברגע האמת צה"ל לא יספיק וכיתות כוננות יצילו את המצב? מי יכול היה לחשוב שאלפי אנשים שאינם משתמשים בטכנולוגיה צבאית יטבחו בנו בלי למצמץ 1,200 ביום אחד?
איך אפשר היה לדמיין מציאות שבה נשים ייאנסו באכזריות נוראית, וארגוני הנשים בעולם יסובבו את הראש לצד השני ויגידו ובכן תראי, זה מורכב, אנחנו לא יודעות, צריך לבדוק את הנתונים, אולי יש טעויות, זה נושא רגיש.
העולם שלנו מורכב וצבעוני ומגוון, אך העולם שמשתקף בהחלטות המדיניות, באסטרטגיית המלחמה ובשידורי החדשות, מגיע בירוק זית, ובמאה גוונים כחולים של חולצות צווארון מגוהצות.
אולפני החדשות, העיתונים והרדיו מלאים בדיבורים בלתי פוסקים על אותם הנושאים עם אותם אנשים. כבר חודש וחצי שגברים מדברים על צבא ותוכניות לחימה ולא מדברים על ההשפעה של ההיעדרות שלהם מהבית. הנשים המעטות שנשקפות מן המסך ונשמעות ברדיו מדברות על עורף חזק ותמיכה רגשית ולא על המחשבות שלהן איך צריכה להיראות הלחימה, והאם יש בכלל דבר כזה שקוראים לו עורף, כשמי שמחזיק את המשק ואת החוסן הישראלי על כתפיהן אלה הן עצמן. פוליטיקאים מדברים על עוד תוכניות שרחוקות ממה שצריך, ולא על הבירוקרטיה שלא מאפשרת לממש פסיק מהם.
אנחנו כל כך רגילים לתמונות ולקולות הללו עד שאנחנו מתקשים לדמיין איך ייראה אולפן חדשות שאין בו אף קצין או קצין לשעבר, אף מדינאי או מדינאי לשעבר, ואולי אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין איך ייראו אולפנים שלא יהיו בהם עוד ניצולי טבח מהקיבוצים או מהמסיבה ברעים, אלא ניצולים משדרות, מנתיבות ומאופקים.
יש לנו תמונת הווה חדשה, ואנחנו צריכים להתחיל לשרטט תמונת עתיד חדשה, שמפחיד וקשה ואולי בלתי אפשרי לדמיין עכשיו, אבל אנחנו יודעים איך לעשות את זה.
בתחילת פרשת השבוע, ויצא, יעקב אבינו יוצא מבאר שבע והולך לחרן. הוא יוצא לדרך במהירות, בלי לדון ובלי לשאול. כשמגיע הערב הוא שוכב וחולם חלום. רק אחרי שהוא התרחק מספיק מהבית, מהסודות המשפחתיים ומהפחד מאחיו עשיו, הוא יכול לעצום עיניים ולראות את תמונת העתיד שה' מראה לו. אני איתך בכל אשר תלך, אומר לו א־לוהים, ומעניק לו כוח למסע הארוך והמורכב שעומד בפניו. אתה לא יודע איך זה ייראה מחר, אבל תראה איך זה ייראה בעוד תקופה. אתה לא לבד, אני איתך.
אם יש משהו שאנחנו יודעים מהחודש וחצי הנוראיים שעברנו, הוא שיצאנו מהארץ המוכרת אל עבר ארץ חדשה שאנחנו לא מכירים בה כלום. אם רק נסתכל על כל מה שלא הסתכלנו ולא ראינו, ונקשיב למי שלא הקשבנו, נוכל לראות שחוץ מצבא החיילים יש לנו צבא של נשות ומשפחות מילואים, וצבא של חברה אזרחית, וצבא של נוער ומתנדבים ונשים ואנשים טובים, שהם צבאות שווי ערך.
אנחנו יודעים שאם רק נתרחק קצת מהתמונה שראינו עד היום, אם נפסיק להסתכל על הפחד, אם נגוון את אולפני החדשות ואת חדרי קבלת ההחלטות, נוכל אולי, סוף סוף, לצייר תמונת עתיד אחרת. אין לנו מושג איך זה ייראה, וכמה זמן תיקח הדרך ואיך בדיוק נגיע לשם, אבל אנחנו יודעים שההבטחה עוד לצידנו, ושיש לנו אותנו. אנחנו לא לבד.
