הבן המילואימניק שלי הגיע הביתה לשבת, והחלטנו לאכול אצלו ואצל רעייתו סעודת בערב. בסיומה צעדנו הביתה, ומאחת מתחנות האוטובוס שחלפנו על פניהן הציצה פרסומת שזעקה: "אין ימין שמאל, לא יפרידו בינינו יותר". הבטן התכווצה. האומנם אין ימין ואין שמאל? האם הדעות השונות הן שגרמו לשנאת האחים ששררה כאן אך לא מזמן? האם הפתרון הוא לשטח דילמות, לטשטש זהויות?
למחרת, ביציאה מבית הכנסת, עמדתי עם קבוצת נשים ושוחחנו. אחת מהן סיפרה שקיבלה על עצמה להגביר את אהבת ישראל אצלה: "קלקלנו בשנאת ישראל, וניבנה באהבתו". הנהנתי בהסכמה. כעבור כמה שניות השיח עבר לנושא בעל גוון פוליטי. אותה אישה השתיקה את המדברות, אמרה בקול מוכיח "אהבת ישראל!", ואז הוסיפה: "בלי ויכוחים, בלי מחלוקות".
האומנם כך בונים אהבה? כך משיגים אחדות? האם עלינו להעלים את השוני בינינו? להשתיק מחשבות ודעות? לרדד את הדיון?
בימי טרום המלחמה, שנראים כעת מעולם אחר, פרחו יוזמות רבות שניסו ליצור שיח בין חלקי החברה. המטרה הייתה לדבר, לא לשתוק ולא להשתיק את האחר, מתוך הבנה שלכולנו אכפת וכולנו דואגים וכולנו רוצים טוב, המחלוקת היא רק על הדרך. הכוונה הייתה שמתוך אותה אהבת ישראל, מתוך אותה מחויבות לבית הזה, למולדת שלנו, נרגיש חובה לשמוע את דעתו של האחר אך לא לפסוח על שלנו. עלינו להיות מאוחדים, לא אחידים.
אל לנו להסתיר את השקפתנו או לנסות להשתיק את דעתם של אחרים. התנהגות שכזו, כמו באותה פרסומת שנתקלתי בה בתחנת האוטובוס, מובילה לאסון, לניוון החשיבה ולטשטוש ביקורת לגיטימית וחשובה. ביקורת אמיתית וכנה עשויה להסב את תשומת ליבם של האחראים, ולמנוע טרגדיות רבות.
"חמאס מורתע" הייתה הסיסמה, הדעה השלטת. מי שחשב אחרת תויג מיד כנביא זעם, קיצוני רודף פרסום, שאין לו ולדעתו כל לגיטימציה. משכך, רבים חששו לומר את דעתם. הם חששו לומר שחמאס מתחזק, שאין לסמוך רק על הגדר או על "רואה יורה", שהתמגנות אינסופית אינה הדרך הנכונה ובמקביל יש לחזק את הצבא ואת חיל הרגלים, לחמש את כיתות הכוננות ועוד.
המיזם "אין ימין ואין שמאל" ממשיך לצערי את אותה דרך. הוא יוצר מצג שווא כאילו הדעות השונות הן שמרחיקות והורסות את החברה שלנו, הן שגורמות לפירוד ולשנאה, ולכן לא נעסוק בהן ולא נביע אותן, וכך לא יהיו מחלוקות בינינו.
אבל התנהגות כזו רק תחליש את ישראל. היא תפגע בקולקטיב שיפסיד דעות חשובות, יאבד את הגיוון ואת הדיוקים הנצרכים כל כך, והיא תפגום בתהליך קבלת ההחלטות. התנהגות שכזו תחליש גם את הפרט בקולקטיב. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". נבראנו באופן שכל אדם הוא ברייה בפני עצמה, עם אופי, מחשבות ודעות המיוחדות לו. וכפי שאנחנו מקבלים את העובדה שפרצופינו שונים, כך עלינו לקבל את העובדה שדעותינו שונות. זהו הטבע האנושי וזה ממריץ ומקדם, מחדד ומשפר.
כיצד נברר את זהותנו, כיצד נגיע להסכמות, אם נגדע דיונים בשם ה"אהבה"? אהבת ישראל זה לדעת שכולנו אחים, שאנחנו מקהלה אחת עם כלים רבים וקולות רבים ששרים ומנגנים יחד.
שלוש שנים אני בכנסת, ואני יכולה להעיד שרוב רובם של חברי הכנסת והשרים רוצים ופועלים למען מדינת ישראל ולמען אזרחיה. אלא שאחד חושב שהפנייה שמאלה היא הטובה לעם ולמדינה, והשני חושב שדווקא הפנייה ימינה היא הדרך הנכונה. תפקידנו כנבחרי ציבור הוא, בין השאר, להשמיע את דעותינו, דעות שאנו מאמינים בהן ושמרכיבות את המצע, האידיאולוגיה שבשמה נבחרנו.
אל לנו לפחד לומר את הדברים, שמאל או ימין, אך עלינו לכבד את אלה שחושבים אחרת. עלינו לנסות ולהגיע להבנות, אך גם אם לא הצלחנו, לחיים יחד יש כללים ועלינו לפעול על פיהם ולנווט יחד את ישראל. כל אחד בתורו, בהתאם לרצון העם, בבחירות דמוקרטיות. מחלוקת אינה שנאה.
אסור לנו להישאר עם "הם" ו"אנחנו". אסור לנו להמשיך ולהתייחס לאלו החושבים כמונו כאילו רק הם "אנשים טובים וערכיים", ואילו אלו החושבים אחרת הם רעים, קיצוניים וחשוכים. חשיבה שכזו יוצרת שנאה וגורמת להשתקה. היא אינה מאפשרת שיח אמיתי ובשל כך מביאה לניוון.
בעת שגרה חשבנו שהתוצאה הגרועה ביותר של תפיסה כזו היא שנאת אחים (תוצאה גרועה מאוד בפני עצמה), אך שוב באה המציאות וסטרה בפנינו. מתברר שהתפיסה הזו פוגעת לא רק ברוחנו אלא גם בביטחוננו הפיזי. היא פוגעת בעצם קיומנו.
