אחרי חודש מרץ 2002, שבו נרצחו כ־130 איש בפיגועים, העזה ישראל לחלל את קדושת שטחי A וכבשה אותם במבצע חומת מגן. כך רוסקו תשתיות הטרור שהתפתחו כתוצאה מאחד משיאי האיוולת האנושית, ייבוא כנופיית הרשות הפלסטינית ארצה במסגרת הסכם אוסלו. התברר שהכיבוש דווקא משקיט, ומאז יו"ש נשלטת ביטחונית באופן סביר, פרט לצפון השומרון.
במקום להמשיך מיד ולהשתלט מחדש על רצועת עזה, עשתה ישראל את ההפך. צה"ל נסוג, היהודים גורשו, ואפילו עצמות המתים הוצאו מהקברים כי מישהו חשד שאולי מ"ההתנתקות" הזו לא יצא שלום.
המלחמה הנוכחית היא למעשה ביצוע, עתיר קורבנות, של חומת מגן בגזרת עזה באיחור של עשרים שנה. העדפנו לעקור יישובים, לאפשר לניצני הטרור להפוך למפלצת, לנהל "סבבים" מיותרים, לקבור קרוב למאתיים איש, לרוץ למקלטים, לשפוך עשרות מיליארדי שקלים על פיצויים, מלחמות, מיגוניות וכו', לחזור ל"גבולות אושוויץ", ובסוף לקבל קורטוב של אושוויץ.
אז מה עושים עכשיו?
לפרוגרסיבים האובססיביים יש תשובה אוטומטית: לתת את הרצועה לאבו־מאזן, שיאחד את עזה ויו"ש ויקים מדינה פלסטינית. ישנן שתי בעיות עם הרעיון הזה. קודם כול, אם הנהגה ישראלית תעז לשלוח את בנינו למות לטובת מדינה פלסטינית, אז, במילים עדינות מאוד, לא נשתף פעולה. שנית, זה לא אותו אבו־מאזן שקיבל מידינו את הרצועה כשעזבנו? בבחירות שהוא ערך למועצה המחוקקת ב־2006 ניצח חמאס בעזה וגם ביו"ש, ובתגובה אבו־מאזן פיזר את המועצה המחוקקת, עד היום. צה"ל, שמשמר את שלטונו ביו"ש, כבר לא היה בעזה כדי להציל שם את אנשיו, וחמאס השתלט. אז מדוע שכעת הוא כן יצליח לשרוד שם?
הסיוע הביטחוני שאבו־מאזן מספק לישראל כיום הוא זניח לעומת הנזק העצום בהסתה, תגמול טרור, פעילות בינלאומית נגד ישראל, השתלטות על שטחים והסתת ערביי ישראל. הממסדים בישראל ובעולם מחזיקים באופן נואש את הרש"פ בחיים רק כדי שיהיה גורם שיהיה מסוגל לקחת את השטח מהיהודים, מתוך אנטישמיות ואובססיה פרוגרסיבית.
ניקוי עזה זו משימה לכמה שנים. אם ניתן אותה לכנופיית פת"ח, אזי חמאס, הג'יהאד האסלאמי ואיראן ישתלטו עליה מחדש, והטרור יחזור. ואז מה? נכניס את צה"ל כדי להציל את פת"ח? כלומר אנחנו נשמור עליהם במקום שהם ישמרו עלינו, והכל למען "פלסטין"?
הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא שצה"ל ישלוט ביטחונית בעזה. אבל שליטה על חבל ארץ רק באמצעות צבא, אפשרית רק אם אין שם אוכלוסיית אויב. כשחיים שם אזרחי אויב, אין סיכוי לשלוט ללא עשרות נקודות אחיזה אזרחיות. אחרת, המצב יהיה דומה לדרום לבנון שממנה ברחנו ולצפון השומרון רווי הטרור, כי כמעט אין בו יישובים.
יישובים זה אומר ריבונות ושליטה על ידי עשרות עוגנים בשטח, בנוסף לבסיסים הצבאיים. כשיש יישובים, הצבא חייב לקיים חיים אזרחיים בטוחים ולשמור על הדרכים המובילות אליהם, וכך נוצר ביטחון אזורי מקיף. התיישבות מכתיבה ביטחון וריבונות.
וכשיישובים מוקמים כטריזים אסטרטגיים, מצפון ומדרום לעזה, ממערב לחאן־יונס, ומדרום לדיר אל־בלח ולרפיח, נוצרת שליטה בשטח, ואז הטרור הוא שמוקף ביהודים, הוא הנרדף. הצבא שנמצא בשטח מוודא שלא חופרים מנהרות ולא מייצרים רקטות, כמו שהוא עושה ביו"ש.
על מי שיישארו בעזה צריך לשלוט ממשל צבאי ישראלי, ללא מעורבות של המחבלים מרמאללה. תוכנית הלימודים חייבת להשתנות ולהפוך לבלתי מסיתה, כחלק מפעולה של דה־פלסטיניזציה, כמו הדה־נאציפיקציה בגרמניה אחרי המלחמה. יש לעקור כל סממן של אסלאם קיצוני ושל לאומנות "פלסטינית". בהמשך אפשר יהיה להקים אוטונומיה בלתי עוינת, שלא כמו האוטונומיה העוינת של הרש"פ, שתתבסס על חמולות מקומיות. אם נעשה זאת נגלה ששטחי עזה יהיו שקטים יותר מיהודה ושומרון, שם ההסתה ועידוד הטרור של כנופיית רמאללה חוגגים במימוננו ובתמיכת הממסד הביטחוני.
לא רק התיישבות. המלחמה חייבת להתנהל כך שלא יישארו ברצועה בתים עומדים ושמינימום של עזתים יחזרו, כי מודל רמת הגולן עדיף בהרבה על מודל יו"ש.
