רק בדיעבד ידע בצלאל סמוטריץ' אם יקבל שכר על הפרישה או על הדרישה. האם צדק כשהודיע שהוא מתנגד לעסקה עם חמאס, או כשחזר בו והצביע בעד. טרם החל השלב הראשון של הפסקת האש, ותעלולי חמאס כבר מעלים הרהורי חרטה על החרטה. אבל עוד לפני מהות ההחלטה, עצם היכולת להגיע לקבינט עם עמדה מוצהרת, לנהל דיון ענייני, להשתכנע ולצאת החוצה עם מסקנה אחרת – ראויה להערכה.
המהפך של סמוטריץ' ושל סטרוק לא קרה ברגע אחד. הדיון בממשלה ארך שבע שעות, אבל שיחות הצד היו חשובות יותר. ראשי מערכת הביטחון הציגו לשרי הציונות הדתית נתונים ביטחוניים מסוימים, הקשורים לעיתוי העסקה ולמצב התמרון הקרקעי. הם גם הציגו תוכניות אופרטיביות להמשך, כדי לשכנע שההבטחה לחדש את הלחימה אחרי ההפוגה היא לא רק הצהרת כוונות כללית. השרים ערכו בדיקות משלהם גם בערוצים פחות רשמיים, וחזרו מסופקים.
הקו המדיני היה מכריע יותר: גנץ, שבא לקבינט מצויד בנימוקים הלכתיים בעד העסקה, וידע להרצות לשרים על הכלל ההלכתי ש"אין ספק מוציא מידי ודאי", הגיע מצויד גם ברוח קרב. הוא נצפה מסתודד באריכות עם סמוטריץ' כדי לשכנע אותו שהפסקת האש לא תהפוך להפסקת המלחמה. בניגוד לאשליה האופטית ששייכת לעולם של לפני המלחמה, גנץ ואיזנקוט אינם האגף המתון ביותר בממשלה בכל הנוגע להפעלת הכוח. לפחות חלק מחברי הקואליציה חושדים שדווקא נתניהו, עם היסטוריה ארוכה של הימנעות מעימות וחמיצות סיום, הוא שיבלום שוב. אלא שהפעם יש לשקלל גם את העובדה שהאינטרס הפוליטי שלו מתלכד עם מטרות המלחמה. אפילו מי שעדיין חושב שיש לנתניהו לאן לחזור אחרי המלחמה, יודע שזה יהיה בלתי אפשרי ללא ניצחון מוחלט. לדרישת סמוטריץ' הוכנס להחלטה סעיף שקובע מנגנון תפוגה של ההסכם בתוך עשרה ימים, וחידוש האש.
רגע לפני ההצבעה, ואחרי שקיבלו את כל התשובות, יצאו סטרוק, סופר וסמוטריץ' להתייעצות קצרה. הם ידעו שהעסקה תעבור בכל מקרה, השאלה באיזה טעם לוואי. הם יכלו להרשות לעצמם להצביע נגד מבלי לסכל את העסקה, ובכך "להניף דגל" עקרוני נגד עסקאות עם ארגוני הטרור. זו הייתה החלטה קלה יותר מבחינה פוליטית, והיה מי שצידד בה גם אז. אבל הגורם המכריע, מעבר לשכנוע המהותי שהעסקה היא האפשרות הפחות גרועה מבין החלופות, היה המסר לחיילים בחזית: פיצול נרחב בצמרת היה פוגם בתחושת האחדות של הלוחמים שממילא מתוסכלים מהבלימה ועלולים לסכן את חייהם בגללה. הרי מה שדחק את חמאס אל העסקה הוא ההישג של הלוחמים בשטח, ולמען רוח הלחימה שלהם בהמשך, עדיפה אוירה חיובית. בסוף, עם המסר החד־משמעי שהלוחמים מקרינים למעלה, הם גם הערובה שהאש תתחדש.
בשולי ההחלטה של הציונות הדתית הייתה ודאי גם הידיעה שבן־גביר יצביע נגד. שרי עוצמה יהודית מאגפים את סמוטריץ' והקואליציה כולה מימין, והסקרים שפורסמו מלמדים שבן־גביר אכן הצליח לבדל את עצמו ממנה. המיתוג שלו כילד הרע של הממשלה מרחיק אותו מהכישלון. מפלגתו היא היחידה בקואליציה שמתחזקת ולא נחלשת בעקבות הטבח בשמחת תורה. הקו של אופוזיציה מתוך הקואליציה מתברר כמשתלם. בן־גביר חי בכמה יקומים במקביל בזמן שסמוטריץ', בחלק מהסקרים, נמצא כבר בסכנת אחוז החסימה.
המדד הטוב ביותר הוא הפער בין מה שהתרחש במכשיר הסלולר האישי של בן־גביר אחרי שהצביע נגד העסקה, ובין זה של שכנתו ליישוב היהודי בחברון, אורית סטרוק. מאות רבות של הודעות, אולי יותר, נחתו אצלה מימין, ארוכות ומנומקות, עם הרבה סימני שאלה ואכזבה. אילו לא הייתה חברת ממשלה, סביר שהייתה מנסחת בעצמה מגילות בסגנון הזה. סטרוק מבינה את המסמסים. באופן פרדוקסלי היא אומרת שהיא אפילו שמחה בהם. "אנחנו סופגים ובצדק", היא אומרת, אבל משוכנעת שהמחיר שווה את המהות. אותן הודעות אגב, עדיין פחותות מספרית מאלפי הודעות משמאל שמציפות את הנייד של השרה למשימות לאומיות, בקמפיין מאורגן הקורא לסגירת משרדה.
אם נניח רגע לציונות הדתית כמפלגה, גם כשבט הציונות הדתית מסומנת במטה החטופים כמגזר הכי קשה לרתימה. עוד לפני השאלה על עסקה ספציפית, אפילו הכנסת התפילות לשחרור החטופים לבתי הכנסת דרשה מאמץ בפני עצמו. טראומת שליט ואווירת הקמפיין הסוחף שלפניה גורמים להיסוס אפילו בהפגנת גילויי הזדהות עם החטופים עצמם. החשש הוא שכל דיסקית שמצהירה שהלב בעזה תתורגם לעסקה לא אחראית עם הטרור. חשדנות מיוחדת מוקדשת גם לזהות אנשי המקצוע שמובילים את המטה.
אלא שזו לא עסקת שליט, לא בהיקף החטופים, לא בסוג המחבלים המשוחררים, גם לא במשמעות המהלך לבניין הכוח של חמאס, ובעיקר לא במה שקדם לה ובמה שיבוא אחריה. העיתונאי ג'קי לוי, שבני משפחתו נמצאים בין החטופים, התרוצץ השבוע בין בתי רבנים בניסיון לגבש עצומה כללית למען החטופים, ללא קריאה לעסקה ספציפית, וסיכם באופן מטלטל: קל יותר להחתים רבנים על עצומה למען עמירם בן־אוליאל מאשר לקריאה כללית למען החטופים.
אכן, אפשר להתנגד לעסקה לא על חשבון האמפתיה למשפחות. השבת הבנים היא לא אתגר שלהן יותר משל מישהו אחר. גם מי שרוצה במיטוט חמאס מבין שהסכמה לאומית, כמו גם השבת הסולידריות והאמון, הם נדבך עיקרי בדרך להשגת ניצחון.
העסקה שנחתמה היא עסקה מרה. החלופה אולי מרה יותר, אבל כדאי שלא להמתיק את הגלולה לציבור שממילא צפוי לימים מורטי עצבים. בעבר חמאס הפר הפסקות אש. האירוע הזכור ביותר הוא בצוק איתן, באירוע החטיפה של הדר גולדין ונפילתם של בניה שראל וליאל גדעוני. כל תקרית אש במצב הנוכחי תהיה מורכבת הרבה יותר כשחטופים מושבים בפעימות וישראל עוד יותר מוגבלת בתגובותיה. גם אם הפסקת הלחימה תישמר, חמאס לא הרוויח ארבעה ימים וגם לא עשרה. אם מחשבים את ימי המשא ומתן, שמנעו התקדמות לדרום הרצועה, את ההמתנה ואת המריחה ואת שיפור העמדות לקראת הבלימה, מגיעים לפרק זמן ארוך שבו צה"ל לא ממצה את כוחו. גורם ביטחוני ששקלל את ההאטה, העצירה, ואחר כך את תהליך ההנעה מחדש מול חמאס שהספיק בינתיים להתארגן ולחדש אספקה ופריסה, העריך את העיכוב בחודש לפחות. במלחמה זהו נצח, ודאי כשמתבוננים על הלחץ הבינלאומי, הנטל על המשק הישראלי, תשישות המילואים, הכלת חזית הצפון, וסבלם של כמאתיים אלף פליטים בארצם.
גם השיח הציבורי מתגלה כמוגבל תחת אש, עד כדי דה־לגיטימציה של מי שחורג מהקו. העסקה הזאת בעייתית יותר ממה שהתקינות הפוליטית מאפשרת לומר. העובדה שהדיון נערך על גבם של ילדים שמוחזקים בידי חמאס מונעת את האפשרות לנהל ויכוח ענייני, וחבל. סימני השאלה צריכים להיראות באופן צלול יותר, מול ההעמדה הפשטנית של הסוגיה כ"מטרות מתנגשות". אפילו בתוך סוגיית החטופים לבדה, לעסקה של שחרור חלקי כעת עלולה להיות משמעות מרחיקה לשובם של מי שאינם כלולים בה. גם התמיכה "פה אחד" של המערכת הביטחונית אינה סימן מעודד. דפוסים של חשיבה קבוצתית עדיין ניכרים באותם מקומות ששגו לפני האסון. בקבינט עדיין חסרה תצפיתנית.
