המון רגשות ליוו את הציבור הישראלי ביומיים האחרונים. אי אפשר להישאר אדיש לתמונות של חזרתם מהשבי של 26 נשים וילדים מהבונקרים בעזה. כל פריים שנלכד מבעוד מועד ואישר את אחד השמות ברשימה המודלפת סיפק עוד רגע אדיר של שמחה מלווה בעצב רב על 1,400 הנרצחים והחטופים שעדיין ברצועה.
לצד ההתרגשות, בימים האחרונים נפוצה התחושה שזהו, הסתיימה הלחימה. קולות הפרשנים בערוצי התקשורת לא בדיוק הפיגו אותן. לכן חשוב לומר: אל תתנו לשקט לתעתע בכם, המלחמה הזו רחוקה מסיום. אני מכיר היטב את תוכנית המלחמה ולמדתי אותה בחודש האחרון בפגישות עם בכירים בצה״ל. לפי התוכנית, היעדים שהושגו מסתכמים בבערך 40 אחוז בתוכנית המלאה. אני לא מכיר מפקד אחד בצה״ל, מהמטכ״ל ועד אחרון המתמרנים, שחושב שהמלחמה בסיומה. להפך, ברגעים אלו צה״ל עובד על הכנת החלק השני של המלחמה והיעד הוא דרום הרצועה. גם לאחר מכן יש חלקים נוספים בתוכנית המלחמה, אבל עליהם עוד לא מדברים.
סינוואר יודע היטב שיש לו חלון הזדמנויות להפעיל לחץ על ישראל לעצור את הלחימה. נכון לכתיבת שורות אלו, יש בידי חמאס כ-195 שבויים וחטופים. ביומיים הקרובים, אם סינוואר לא ישחק משחקים, ישתחררו לפחות עוד 24 חטופים ועוד כמה זרים שאינם ישראלים. כך, אנחנו צפויים לסיים את הפעימה הראשונה של ההפוגה עם כ-160 חטופים, אולי קצת יותר – תלוי כמה אזרחים זרים ישוחררו שלא במסגרת העסקה. כרגע קשה לראות את סינוואר ממשיך לשחרר עוד עשרה בכל יום במשך שבועיים וחצי, אבל בכל מקרה, גם אם כך יקרה, צריך לקחת בחשבון שבנקודת זמן מסוימת ההפוגה תסתיים וישראל תשוב ללחימה.
וגם אם ישראל תשיב את כל החטופים והשבויים בשבועיים הקרובים, אין לאף מנהיג פה לגיטימציה לסיים את המלחמה כשפחות מחצי מהיעדים הושגו. השקט הזה הוא זמני. הוא מהול בהמון רגעים של שמחה ועצב, של חזרה הביתה לצד השלמה עם המציאות הבלתי נתפסת, אבל זמני. בקרוב צה"ל יחזור לעומק שטח.
