לצד האימה, המתח וחוסר הוודאות שכולנו חווים בימים אלה, קשה שלא לשים לב למתנה הבלתי צפויה שקיבלנו בדמותה של אחדות לאומית ברמות שמעולם לא ראינו ובקושי יכולנו לדמיין. בטח לאחר השנה החולפת. השאלה שצריכה להישאל כעת היא "כיצד אנחנו משמרים את תחושת ההרמוניה הזו כדי להמשיך ולקצור את פירותיה הכה חשובים?"
אסור לנו להסכים לדינמיקה של חיבור ואחדות רק בתקופות של טרגדיה, שנשכחת וננטשת לאחר שחיינו חוזרים לשגרה. זו תהיה החמצה טראגית ובכיה לדורות. על כן, כדי להמשיך לתחזק את המצב הקיים ולהפיק ממנו תועלת לעתיד, עלינו להבין איזה טריגר בסיסי הוביל למצב הזה.
בואו נבצע תרגיל קטן: בואו נבחן את הטעויות שעשינו ברמה הצבאית ואז נשווה אותן לפעולות הדומות שנעשו ברמה החברתית וכמעט קרעו את המדינה שלנו מבפנים – חברתית ופוליטית – במהלך השנה האחרונה.
כל הפרשנים מסכימים שהסתמכנו יותר מדי על הטכנולוגיה שלנו בגבול עזה. השקענו מיליארדים בבניית מערכת חיישנים תת-קרקעית בלתי חדירה, בשילוב מצלמות חכמות וגדרות התראה מתקדמות, שכנענו את עצמנו שניתן לזהות פעילות אויב, אשר תאפשר לכוחותינו להעמיד כוחות הגנה שיחסמו כל פעולה או חדירה. זו הייתה ה"קונספציה" – התפיסה המוטעית, שהניעה שורה ארוכה של החלטות אשר הובילו לתוצאות הקטלניות של 7 באוקטובר.
אין חולק על כך שטעינו. הקטנו את המודיעין האנושי שלנו, ואפילו צמצמנו את האינטראקציה שלנו עם האויב, צמצמנו את האינטראקציה בתוכנו ורואים זאת בדמות ההתעלמות מהדיווחים של התצפיתניות שלנו במקום להקשיב להן. התעלמות שעלתה לנו במחיר כבד. לו היינו פוגשים את האויב באופן פיזי במקום מאחורי מסכי מחשב, אילו היינו מנהלים דיונים פתוחים יותר עם מגוון רחב יותר של דעות שלא מתחברות אוטומטית לתפיסות המסורתיות, יכולנו להיות הרבה יותר מודעים לאיום הממשמש ובא ואולי אפילו למנוע אותו .
קשה שלא לשים לב לקשר ההדוק בין הכישלון הביטחוני למשבר החברתי: השיח שלנו עם האחר, המפגשים פנים אל פנים והדגש על חשיבות המעורבות החברתית – צנחו. רובנו מאשימים, ובצדק, את השפעות הרשתות החברתיות, אבל זה יותר מזה. במהלך העשור האחרון, גם בתחום החברתי נצמדנו בדבקות לקונספציות, נצמדנו לדרכי חיים שהורגלנו אליהן, קיימנו אינטראקציה עם חברים ועמיתים בעלי דעות דומות, שלחנו את ילדינו לבתי ספר שבהם התלמידים והמורים יצוקים כולם מאותה תבנית. אומנם גישה זו יוצרת מיקרו-זהות נוחה, אך היא גם הופכת אותנו צרים להפליא בראיית העולם שלנו.
הפוליטיקאים שלנו, כמובן, רוכבים על הדינמיקה הזו, כיון שבדרך זו כל אחד מהם מדבר רק עם בסיס הבוחרים שלו. כפי שראינו עם הרפורמה המשפטית, שני הצדדים איבדו את היכולת להקשיב, להתווכח ואז להתפשר. איבדנו את הענווה שלנו, שהייתה מאפשר לנו להודות שאולי אנחנו טועים – או לפחות להבין שחלק ממה שאנו מאמינים עשוי להיות מופרך או מוטעה. אנחנו פשוט התרגלנו לחיות בצורה שבה אנחנו לא מעוניינים לקחת בחשבון ש"הצד השני" יכול להציע משהו שאנחנו יכולים ללמוד ממנו.
אנחנו שומעים שהמתחים הללו אט אט מתפוגגים, באופן אנקדוטי, כאשר אנו קוראים, שומעים ורואים דיווחים מהחזית. חיילים אשר "תקועים" באותו טנק מבינים שלמרות שאחד ימני ואחד שמאלני, הם בכל זאת מוכנים למות אחד בשביל השני. חייל שחזר משדה הקרב אמר לי באופן אישי שהם מבינים, ביחד, כמה הם כועסים על התקשורת ועל הפוליטיקאים שגרמו להם לחשוב שהיריב הפוליטי, החרדי מבני ברק, או השמאלני מתל אביב, הם האויבים שלנו.
אני מוצא את עצמי דומע כשאני רואה סרטונים של מתנדבים אשר עובדים ומלמדים בבתי המלון של המפונים, עושים על האש לחיילים בבסיסי הצבא, קוטפים חצילים ורימונים בשדות ועוד. כשאני רואה את כל אלה, מתחזקת בי ההבנה שכאשר אנחנו פוגשים את "האחר" – ה"קונספציה" שלנו מתפרקת. כל הרעיונות והסטריאוטיפים הקדומים מתנפצים בבת אחת וכולנו מבינים כמה אנחנו קרובים ובעיקר אוהבים ומחוברים איש לרעהו.
עלינו לפעול בכל דרך, למצוא דרכים יצירתיות לתקשר עם האחר ולהרבות ככל האפשר במפגשים ואינטראקציות שכאלה. עלינו להמשיך לבסס את ההבנה שאנו יכולים ללמוד המון האחד מהשני ויתרה מכך שהשונה מביא ערך מוסף שלא קיים אצלנו.
אנחנו לא יכולים להסתמך על המסגרת החינוכית או השבטית שלנו שתעשה את העבודה בשבילנו – כי היא לא. אנחנו לא יכולים להסתמך על תוכניות הסברה קהילתיות שיעשו את חלקן כי רובנו בחרנו לגור ליד אנשים שהם בדיוק כמונו. ואנחנו בהחלט לא יכולים לסמוך על התקשורת או על הממשלה, שנראה שהם רק מחזקים את עמדותיהם בכך שהם מפרידים בינינו.
עלינו למצוא את הזמן והמקום להחליף דעות אחד עם השני. אנחנו לא יכולים לחזור לעולם שלפני 7 באוקטובר. עולם שבו חשבנו שהאנשים בצד השני המפה הפוליטית או האמונות הדתיות הם אויבינו.
יש לנו מספיק אויבים אמיתיים בעזה, לבנון, ג'נין, איראן, ברחובות אירופה ובקמפוסים של האוניברסיטאות. שום דבר לא ימחק את הטרגדיה שעברנו, אבל אם נוכל ליצור תחושה חדשה של אחדות וכבוד הדדי כתוצאה מכך, נפיק לפחות תוצאה חיובית אחת ועתיד טוב יותר עבורנו ועבור ילדינו.
