"אין ספק שבמדינה מתוקנת לא הייתה נדרשת התגייסות אזרחית", את המשפט הזה ודומיו אנו קוראים ושומעים פעמים רבות בשבועות האחרונים. הוא משתלב כמעט בכל ביקורת על תפקוד הממשלה ו"אוזלת ידה" נוכח השלכות המלחמה על העורף. קשה להתעלם מכך שהטענות הללו מגיעות לא פעם מאותם אנשים שדיברו לפני חודשים ספורים על "חוזה" שקיים בין המדינה לאזרחיה, שכל סטייה ממנו לדעתם הופכת אותו מבחינתם ללא מחייב יותר ומצדיקה אנרכיה. בבסיס ההנחה הזו עומדת התפיסה שלפיה המדינה תמיד חייבת לי וצריכה לתת לי, והיא נדרשת להיות נוכחת בכל היבט חברתי־כלכלי – תמיד מוכנה עם מענה שישביע את רצוני וכמובן עם צ'ק פתוח.
נניח לרגע בצד את העובדה שמדובר כאן במגה־אירוע שמעולם לא חווינו משהו דומה לו, אירוע שאף אחד לא נערך אליו כי הוא לא עלה על דעתו של איש, ושהכה בהלם את כולם. האם באמת המדינה צריכה למלא כל חלל ולהיות נוכחת בכל תחום? האם הירתמות אזרחית היא סימן רע?
ודאי שלמדינת ישראל יש אחריות ושהיא צריכה להיכנס לעובי הקורה, אבל לא רק שהנוכחות הממשלתית בכל חור היא לא נכונה, היא אפילו מזיקה. המדינה לא יכולה להיות בכל מקום, וגם לא נכון שהיא תהיה. יש דברים שמדינה יכולה לעשות ויש דברים שלא; לעיתים המעורבות שלה עלולה להרוס. ממשלה מתאפיינת בפיקוח, ברגולציה, בפרוצדורה, לעיתים בסיאוב, וזה לא ייחודי דווקא למדינה שלנו. פעמים רבות היא "נכנסת לתמונה", אבל לוקח לה זמן. סיוע תקציבי מהמדינה הוא עניין הכרחי ומתבקש, אבל במקרים רבים אפשר ואולי גם נכון להסתדר בלעדיו.
לא הייתי רוצה לחיות במדינה שלא נדרשת בה התגייסות אזרחית ושאין בה מתנדבים, ארגוני חסד ותורמים. אני מכיר יישובים רבים שיש בהם קבוצות מתנדבים הנותנות מענה כמעט לכל מצב אפשרי, בשגרה או בחירום. זו תרבות שראוי לאמץ בכל מקום ובכל עת. אין לכך קשר לגוף ממשלתי כזה או אחר, וגם לא צריך להיות. לא הייתי מוותר לרגע על רוח ההתנדבות ואווירת ההירתמות הקולקטיבית, לא משנה באילו תנאים ובאיזה מצב.
יש אנשים וקבוצות באוכלוסייה שמזנקים מיד לכל ההתנדבות. הם לא יתלוננו, לא יחשבו על עצמם ותמיד ישאלו מה עוד אפשר לעשות ולסייע. מתנדבים אחרים עושים גם הם עבודה טובה, אבל היא מלווה בביקורת בלתי פוסקת על הרשויות ובהרבה יחסי ציבור. בימים אלו ראינו את שני הסוגים. בכל מקרה, כולם מבורכים וראוי שלא נוותר על אף אחד מהם.
