מוצאי שבת, חמישים יום ללחימה. קשה לי להאמין, אני מרגיש שה-7 לאוקטובר היה ממש אתמול – ובום, חודש וחצי עבר. הרבה זמן לא כתבתי. לא כי אין לי זמן – להפך, יש הרבה זמן בין האימונים אבל פשוט אין חדש תחת השמש. בתקופה שהחמאס הורס ומחריב, אנחנו בונים ומתארסים.
אז אתחיל בלספר מעט על החוויות מהמשפחה והיציאות הביתה. אחותי נריה ילדה בת וקראה לה אורי, והיא באמת הכניסה לביתנו המון אור בתקופה הזו. אמיתי אחי יצא מעזה להתרעננות וגילה שלמשפחה נוספו שתי בנות חדשות (אורי האחיינית ושוהם ארוסתי), מן הסתם לקח לו זמן לקלוט ולעכל.
ובגזרת המילואים – אנחנו עדיין כאן, מתאמנים בין משימה למשימה כאילו ניכנס בכל רגע לרצועה. נאמר לנו שכאשר התמרון הקרקעי ידרים מעט, כנראה שישתמשו בנו יותר. בשבוע האחרון קיבלתי אפטר, ובדרך הביתה הספקתי לעבור בבארי ולראות בעיניים את הזוועות, להריח את הריח ולחשוב על מה הם עברו שם. אחר כך נכנסתי לשדרות, שנראית כמו עיר רפאים, כדי לעלות לקברו של חברי שילה כהן הי"ד. נסעתי לבד כי רציתי להתייעץ איתו על כמה דילמות שלא קיבלו מענה וגם להתנצל בפניו על כמה דברים, ביניהם שלא הספקתי להגיע להלוויה ולאזכרה.
לאחר הביקור הקשה בקבר, סיפרתי לחבריי שהגעתי לכאוב, להתאבל ולבכות על שילה שנפל, אבל פתאום קיבלתי הארה שנתנה לי כוחות להמשך: שילה תמיד היה שומר עלינו, הוא היה הבוגר והאחראי שתמיד אמר את המילה האחרונה. ועכשיו הוא עדיין שומר עלינו, פשוט מלמעלה. ובטח טוב לו שם שהוא רואה את כולנו וממליץ יושר על משפחתו וחבריו.
ובנושא אחר: קצת על עסקת השבויים. זה נמצא במרכז השיח בימים אלו, וחשוב לי לעסוק בזה, אך אשתדל להיות רגיש לנושא. אתחיל בזה שבעניי העסקה היא טעות אסטרטגית קשה, והיא גם מחלישה אותי כלוחם. אני יודע שכשהאויב שלי מקבל כמה ימי הפוגה, הוא ישתמש בהם כדי להתמגן ולמלכד בתים במטרה לפגוע בי בהיתקלות הבאה שתגיע.
המדינה נכנעה ללחץ קשה ובחרה להגיב מהרגש ולא מהשכל. שלא תבינו לא נכון, גם אני כמו כולם הזלתי דמעה כשראיתי את הילדים המשוחררים רצים לחיק משפחתם, וגם אני לא ישן בלילות המלחמה וחושב מה היה קורה אם אלו היו אחיי. גם אני כתושב שדרות חוויתי על בשרי את השבת הנוראה הזו, אז בבקשה אל תגידו שאני לא רגיש או משהו בסגנון.
במלחמה כמו במלחמה יש אבידות, וזה כואב וקשה מנשוא ובלתי נתפס. אבל אסור לתת לזה לנהל אותנו: החמאס עשה מאיתנו קרקס ביום שבת, וחוזר עתה במתווה העסקה לצחוק עלינו. זה אבסורד בעיני שמתייחסים לחיינו בכזו ציניות, ויושבים לשאת ולתת עם אויב נאצי ואכזב.
אסיים בתזכורת למנהיגיי: שלום עושים עם החזק לא עם החלש.
ולכם קוראים יקרים, יהי רצון שהדמעות שלנו ימשיכו לזלוג בעקבות בשורות וחדשות טובות.
באחדות ובגבורה ננצח.
