מאז פרוץ המלחמה, כמעט 130 אלף עובדים הוצאו לחל"ת או פוטרו. המדינה הגיבה לכך בשורת צעדים, שכללו פיצויים למעסיקים והקלות משמעותיות במתן דמי אבטלה. למרות זאת, קבוצה משמעותית אחת נשארה ללא מענה: העובדים השעתיים, שאינם מקבלים משכורת חודשית קבועה אלא משתכרים בכל חודש לפי כמות השעות בה עבדו.
זה לא מקרי. בשיח הציבורי והפוליטי, יש נטייה להסתכל על כל המועסקים במשק כאילו הם עובדים בהיקף משרה יציב וקבוע, ולייצר פתרונות ומדיניות בהתאם. אבל בפועל, כמעט רבע מכוח העבודה בישראל, כמיליון אנשים, חיים במציאות אחרת. אין להם דרך לדעת, לפעמים אפילו שבוע מראש, מה יהיה היקף השעות בו יעבדו ובהתאם לכך – מה תהיה הכנסתם. לפעמים הם לא יעבדו בכלל, ולפעמים יידרשו לעבוד בצורה אינטנסיבית. בהתחשב בכך, אין זה מפתיע שעובדים שעתיים נוטים להשתייך לקבוצות הפחות חזקות בשוק התעסוקה, וסובלים מחוסר יציבות ועמדת מיקוח חלשה מול מעסיקיהם.
בתקופת המלחמה, בה עסקים ניצבים בעצמם בפני רמה גבוהה של אי ודאות, הנפגעים הראשונים הם העובדים השעתיים. כאשר עובד מועסק לפי שכר חודשי, הוא יכול להסתמך על כך שהמעסיק ישלם לו משכורת קבועה כל עוד הוא ממשיך לעבוד. אם המעסיק רוצה לשנות את היקף המשרה או השכר, הוא חייב להודיע על כך מראש. במקרים כאלה, העובד יכול להתפטר או לדרוש הוצאה לחל"ת, ואז יהיה זכאי לדמי אבטלה. לחילופין, הוא יכול להתמקח עם המעסיק ולהגיע איתו להסכמות, אבל בכל מקרה הוא ידע באיזה היקף משרה יעבוד.
עובדים שעתיים, לעומת זאת, חיים מיום ליום. הם עשויים לגלות רק בסוף החודש, שבחודש הבא לא יעבדו ולא יקבלו שכר בכלל, או יעבדו רק שעות ספורות. גם אז, הם לא יכולים לדעת מה צפון להם בעתיד. אולי העסק יתאושש, והשעות יחזרו לרמתן הקודמת? אולי המצב יתדרדר עוד יותר? בנסיבות כאלו, קשה להם להחליט האם להתפטר, לדרוש הוצאה לחל"ת, או לקוות לטוב. גם אם יחליטו להפסיק את העבודה, הם לא יקבלו שום פיצוי או החזר על התקופה בה הכנסתם ירדה. למעשה, גם דמי האבטלה שיהיו זכאים להם יהיו נמוכים יותר, מכיוון שהתקופה בה עבדו פחות שעות תוריד את ההכנסה הממוצעת שעל בסיסה מחושבים דמי האבטלה.
בתקופה שלפני המלחמה, כשאחוז האבטלה היה נמוך וכמות המשרות הפנויות הייתה בשיאה, לפחות הייתה לעובדים השעתיים אפשרות למצוא עבודה חלופית. אבל במשבר הנוכחי, כשהאבטלה גואה וכמות המשרות הפנויות הגיעה לרמתה הנמוכה ביותר מאז הקורונה, גם נתיב המילוט הזה נחסם בפניהם. המעסיקים פשוט זקוקים לפחות עובדים, כי הכנסתם והיקף פעילותם ירדו בצורה דרמטית.
כדי לתת מענה לעובדים הנשכחים האלו, עמותת 121, יחד עם קבוצה של כ-50 ארגונים חברתיים מתחום התעסוקה, גיבשה הצעה פשוטה. בהצעה נכתב כי בתקופת המלחמה, בה עובדים אלו סובלים מנסיבות שאינם בשליטתם, הם יהיו זכאים לדמי אבטלה בגובה ההפרש שבין הכנסתם הקודמת לבין הכנסות שלהם במהלך המלחמה. אם הכנסתו של עובד שעתי ירדה מ-4,000 ₪ ל-1,000 ₪, הוא יהיה זכאי לאותם דמי אבטלה כמו מי שאיבד עבודה שעתית בשכר של 3,000 ₪.
זהו פתרון הגיוני, שוויוני וצודק, והממשלה צריכה לאמץ וליישם אותו בדחיפות, כדי להבהיר שרבע מהעובדים במשק אינם שקופים מבחינתה.
