השורות הבאות נכתבו אחרי הפסקה ארוכה מכתיבה, בחסות שירות מילואים שתחילתו כבר נראית עמומה וסופו לא נראה באופק אי שם באוגדת יהודה ושומרון. לנו המילואימניקים יש פריבילגיה אדירה – הויכוחים שמתקיימים בחוץ, בחיים האזרחיים, מקבלים פה הדים קלושים בלבד, ותחושות האחדות וחשיבות המשימה מורגשות באופן שדומה שמתחיל להתקהות, לצערנו, בעולם שמחוץ לש.ג. של המוצב.
הימים האלו עומדים בסימן עסקת החטופים, כשבכל יום משוחררות תמונות חדשות של ילדים ואמהות שחוזרים לחיק משפחותיהם, ולקרבו של עם ישראל שמביט בתמונות שובם מהשבי העזתים שטוף דמע וקסם. אין אדם אחד במדינת ישראל שנשאר אדיש כשצפה באמיליה פוגשת את אביה שכבר ביכה את מותה, שלא התרגש מהסרטון של אוהד מונדר רץ לזרועות אביו, שלא מחא כף לקיבוצניקיות הותיקות והנחושות ושליבו לא פעם כשיוני אשר קיבל בחזרה את כל עולמו עם חזרתן של רעיתו ושתי בנותיו מהשבי.
אל מול התמונות המרגשות, יש מי שמתעקשים להמשיך ולנהל חשבונות אל מול מי שהעזו להתנגד לעסקה. בכל רחבי הטוויטר, שחזר אחרי הפוגה הומניטרית להיות רעיל אולי מאי פעם, ומפיהם ועטם של עיתונאים מרכזיים, ננזפים מי שחשבו שההגעה לעסקת שבויים מול חמאס שכוללת שחרור אסירים, הפסקת אש והכנסת סיוע היא צעד אותו אסור לבצע. המתנגדים מוצגים בצבעים מרושעים ממש, כאילו התנגדותם נבעה מחוסר אכפתיות לגורל החטופים. מכאן קצרה הדרך לטענה שלמי שהוכיח שלא אכפת לו מגורל החטופים, כלומר, טען נגד העסקה שהביאו לשחרורם, אין את הזכות לשמוח על חזרתם. ובכלל, אל מול תמונות החטופים המשוחררים, כיצד ניתן בכלל לראות את הדעה שהיה עלינו להשאירם בשבי כלגיטימית? עד כמה מפלצתית צריכה להיות אישיותו של מי שחושב גם כעת שהעסקה מול חמאס הייתה כזאת שהיה אסור לקבל?
הטענה כלפי מתנגדי העסקה כעת אינה הוגנת, ממספר טעמים. ראשית, הויכוח עדיין לא הוכרע. כן, כולם, כולל כולם, מתרגשים מהתמונות של חזרת החטופים, אך הויכוח לא היה האם אנו מעוניינים בשחרור אזרחים חטופים, אלא האם המחיר שנשלם על כך, תוך כדי מלחמה, הוא מחיר סביר והגיוני, והאם עסקת חטופים חלקית תועיל, או שמא תזיק, לחטופים שנותרו מאחור, והזמן לבחון את הטענות הללו טרם הגיע.
האפשרות לשימוש אכזרי של חמאס בחטופים הנותרים כדי למתוח את הפסקת האש עוד ועוד שרירה וקיימת, השאלה איך ואם תחזור ישראל מהפסקת האש עודנה פתוחה, וההשפעה של שחרור האסירים, הן על התגברות הטרור והן על המוטיבציה לחטיפות נוספות, היא מטבעה ארוכת טווח ויכולה להיבחן רק על פני שנים. הטענה הבסיסית, כאילו קיים סיכון ממשי שהעסקה לא תאפשר את השמדת חמאס, ואת חזרת תושבי עוטף עזה לבתיהם, סוגיה שאין חולק שיש לה משמעויות אדירות עד כדי קיומיות של ממש, טרם נסתרה. זכרו את ההתרגשות שאחזה בכולנו כשגלעד שליט חזר למצפה הילה, ומה היו תוצאותיה ארוכות הטווח של העסקה הזאת.
אבל מעבר לטיעונים הענייניים, שהועלו פה על קצה המזלג, יש לנו בעיה קשה בתרבות הויכוח. הקלישאה לפיה "בימין חושבים שהשמאל טועה והשמאל חושב שהימין הוא רע" הופיעה בויכוח הנוכחי במלוא כיעורה. רבים מידי, החל מעיתונאים בכירים ועד אחרון הצייצנים האשימו את המתנגדים לעסקה כאילו המניעים שהובילו אותם היו אנטיפתיה לשמה, ולא שיקולים שהובילו אותם לחשוב שהעסקה תזיק יותר משתועיל. כמו באירועי עבר, מי שמחזיקים בעמדות שמזוהות עם הימין צריכים להתגונן מטענות כאילו אין להם נימוקים לגיטימים, רק רצון להרע. כך מצאו את עצמם בימין מתגוננים מהטענה כאילו המניעים הנסתרים לרצון שלהם בשינוי מערכת המשפט הם רצון בדיקטטורה, כאילו הרצון שלהם במדיניות הגירה מחמירה נובע מגזענות וקסנופוביה, וכאילו הרצון שלהם בהתערבות קטנה יותר של המדינה מקורו ברצון להטיב עם העשירים ולנטוש לאנחות את השירותים החברתיים.
למדינת ישראל אסור לחזור לאופן הויכוח שהתקיים בה עד "השבת השחורה". חשבון הנפש משותף לכל הצדדים, אך הדגשים, כך נראה, שונים. הנחת המוצא של שני הצדדים חייבת להיות שכוונותיו של הצד השני הן להטיב, גם אם דעתו מוציאה אותנו מדעתנו. בדיוק כמו שהשמאל רצה בטובת המדינה במאבקו נגד הרפורמה המשפטית כך הימין רצה בטובתה בקידומה, בכנות מלאה. בדיוק כמו שהשמאל הוביל את תהליכי השלום מאמונה מלאה שכך נזכה לעתיד טוב יותר, כך התנגד אליהם הימין מאמונה מלאה לא פחות. ובדיוק כמו שמי שדחף לקיומה של עסקת שבויים עשה זאת מטעמים ראוים, חשובים וטובים, כך למתנגדים לה היו טיעונים ראויים לא פחות.
כעת, משנפל הפור, וכשהעסקה היא עובדה מוגמרת, ניתן להניח את הויכוח עליה מאחור, ולאפשר לכלל הציבור הישראלי, שכוונותו הייתה טובה בין אם תמך בעסקה ובין אם התנגד, להתרפק על תוצאותיה. את הנעשה אין להשיב, ואת הויכוח יכריע, כרגיל, העתיד, ולא ההווה. בנתיים, בואו ביחד, כל עם ישראל, נניח את הויכוח מאחור, וכעם אחד נקבל את הילדים והנשים שחזרו אלינו מהגיהנום העזתי. אחרי החודש וחצי האחרונים זה מגיע לנו, לכולנו.
