ב-31 לאוקטובר הייתה אמורה לעלות בקשת העונה החדשה של "הכוכב הבא". הם הציפו את העלייה קצת ברשתות, מתוך מחשבה שאולי עשרים ומשהו יום הספיקו לעם להתאושש, אבל הסתבר שלא. בקשת קיבלו ביקורת ציבורית, וגנזו את התוכנית לעוד עשרים יום. הפרק הראשון של הכוכב הבא עלה בסוף בשבוע שעבר, במין עמדה חצי מתנצלת, ופרק שהוא לא פרק בתכנית ריאליטי – בוודאי לא פרק מושחז – אלא קצת זווית נוספת, מוזיקלית, לחדשות. אבל זה לא טור על הכוכב הבא.
תכנית ריאליטי אחרת מתנהלת ברשתות החברתיות ברגעים האלו. ואני מתנצל על בחירת המילים, כי בוודאי ששחרור החטופים זו לא 'תוכנית' או 'ריאליטי' אלא מציאות נוראית שנקלענו אליה בעל כורחנו. אבל אני לא מדבר על השחרור עצמו, ולא על תוכנית הקרב בעזה לפני ואחרי הפסקת האש, אלא על העיבוד התקשורתי של הסיפור, ובעיקר על הצריכה של הסיפור.
נתחיל בדוגמה: מישהי בטוויטר כתבה שהיא "לא יכולה לחכות לראות את (שם של אחת החטופות) נפגשת עם אבא שלה בחיבוק עז".
זה משפט די גנרי – כלומר, ראיתי כמה כאלה – אבל מה שמעסיק אותי בהקשר הזה הוא למה לעזאזל חברת הטוויטר שלי צריכה לראות את החיבוק. כלומר למה החיבוק הזה – בין חטופה לאבא שלה – צריך להיות מצולם, מנוטר, מתוקשר, וכמובן לשמש את המבט של הצופה הזו מהטוויטר, שלא מכירה אותה באופן אישי? מעבר לפלישה האינטימית לתוך מרחב לא־לה (גם אם היא מרגישה שייכות אליו), למה בעצם נבחרה פה אותה חטופה? מה מיוחד בה?
ועוד פוסט לדוגמה. סופרת בפייסבוק שאלה "מתי הילדים הג'ינג'ים יחזרו?". למה בעצם הילדים הג'ינג'ים עדיפים על פני הילדים הלא ג'ינג'ים? כלומר אני מבין למה, גם אני עוקב אחריהם באיזו שהיא צורה, אבל זה קשור לסיקור של הסיפור שלהם, והסיקור הזה – כמו כל סיקור – יוצר סיפור שבו נוצרת עדיפות לאחד החטופים על פני משנהו, ושחרור של חטוף אחד, מוכר ומתוקשר, 'עדיף' על פני שחרור של חטוף אחר, לא מוכר ולא מתוקשר.
במילים אחרות, אנחנו צופים בריאליטי.
ההשטחה הזו, כלומר הסיקור התקשורתי והצריכה התקשורתית, נובעים בין היתר מהפורמט – מהצורה בה מתנהלת הפסקת האש הזו. ב'פרקים' שבהם משתחררים חטופים וחטופות, והם מקבלים אור מסך, ובמקביל אנחנו 'מחכים' לפרק הבא, כדי לדעת מי יהיו המשוחררים הבאים. זה פורמט שבא על גבי הקמפיין לשחרור החטופים – קמפיין שאני חולק בהחלט את הסנטימנט שלו – אבל גורם לזה שהדמויות ה'תקשורתיות' יותר קיבלו את זמן המסך, הצופים 'נקשרו' אליהם, וכרגע הם מצפים לשחרור של אלה שהם מכירים.
מעבר לכך, זה פורמט שנובע גם מהאילוצים הטכניים – התחלתי את הטור הזה עם הסיפור על הכוכב הבא. זה משהו שאנחנו עדיין מרגישים בציבור, שאנחנו לא בשלים לאסקפיזם בתוכניות הבידור שלנו, מה שמתורגם למלל אינסופי – משהו צריך הרי למלא את זמן המסך של הערוצים. אז מדברים על הכל. כמו בריאליטי, האירועים ה'דרמטיים' עצמם הם מועטים. בריאליטי המלל שעוטף את הרגעים הדרמטיים הופך את האירוע ל'דרמטי'. אצלנו האירוע לא נזקק למלל, אבל המלל אומר לנו איך לצרוך את הסיפור הזה.
התוצאה הראשונית של הסיפור היא שחמאס מזהים בהם כוח מיקוח. זה לא בהכרח אומר שהסנטימנט הציבורי יתורגם לכוח מיקוח – אם ישראל לא תמצמץ כאן, זה לא חייב לשנות – אבל זה כן אומר שיש כאן מרכז כובד תקשורתי וציבורי שיכול לעבוד נגדנו. פוקר לא משחקים כשכל הרגשות שלנו חשופים, ובמקרה הזה כל הרגשות שלנו חשופים. גם החגיגות (שאני לחלוטין שותף להן), גם האבל, גם התקווה, גם הסיפורים. מה שכן, אני לא מומחה למשא ומתן – זו לגמרי התחושה האישית שלי.
התוצאה השנייה היא שהעיסוק התקשורתי פולש לאישי, ובעצם הופך את החטופים לגיבורי ריאליטי בלי שהם יתנדבו לזה. אנחנו כאילו מרגישים שאנחנו זכאים לראות את רגע הפגישה שלהם, זכאים לדעת מה הם עברו בשבי, זכאים לדעת איך הם מרגישים – הצפייה שלנו בהם הפכה אותם ל'שלנו', כאילו היו כוכבי ריאליטי אמיתיים. העובדה שזו המציאות רק מטשטשת כאן את הגבולות, כי אין אולפן – החיים עצמם הפכו להיות תכנית. אבל זה גם מייצר איזה ניתוק – התחושה כאילו אנחנו צופים באירוע, ואנחנו לא חלק מהאירוע. כלומר שגיבורי הסיפור הם החטופים שחזרו, אבל זה כמובן רק חלק מהסיפור – יש חלקים נוספים, רחבים יותר, שקשורים ללחימה, למילואים, לכלכלה ולחיים של כולנו, שגם אנחנו מעורבים בהם ומשפיעים עליהם.
חשוב לי להגיד שיש בעיני ערך לסיקורים האלה ולהד הזה – הימים האחרונים לימדו אותי שאלה בעצם תמונות ניצחון. כלומר אלה תמונות שבהם אנחנו – אני – מרגיש ש'החזרנו את הזמן לאחור'. כאילו משהו שנפגע בנו ב-7.10 תוקן בימים האחרונים, ולסיקור התקשורתי יש ערך בהקשר הזה. זה נותן אוויר לנשימה. אני רק מבקש לשחרר את התבנית שאחזה בנו – אנחנו מצפים לכולם, ושמחים בכולם, ויודעים ששחרור החטופים הוא רק צעד אחד בדרך למיטוט החמאס והחזרת השקט לגבולות המדינה, צעד שאינו רק דימוי ריאליטי אלא החיים של כולנו.
