אתמול אחר הצהריים התקשרה אלי המש"קית ממשרד הקישור לברר אם אני מתכוון להאריך את ההתנדבות שלי למילואים גם לשנת 2024, והאמת שזו הייתה שאלה די דרמטית. כשחתמתי על טופס ההתנדבות, מיד אחרי הגיוס למלחמה, רשמתי שאני מתנדב עד סוף 2023, בעיקר משום שהיה לי ברור שעד אז כולנו כבר נהיה בבית. כרגע נראה שזה ממש לא המצב, ובינואר הקרוב מרבית המילואימניקים שגויסו ב-7 וב-8 באוקטובר יישארו עוד לא מעט זמן על מדים.
אז מה עושים? האמת היא שכמו שאמרה לי איה אשתי, זו לא היתה באמת התלבטות בין שתי אופציות אפשריות. "אתה הרי לא תשאיר אותם שם בצפון ותחזור הביתה, נכון?", היא שאלה אותי במבט שאומר: "אני הרי מכירה אותך כבר 21 שנה, אז אל תספר לי סיפורים על התלבטויות כשהתשובה ברורה".
אבל אם אני צריך לחשוב למה באמת היה כל כך ברור לי שאני עונה בחיוב לשאלת המש"קית החביבה, למרות שיכולתי לכאורה לצאת לפטור בחזרה בסוף השנה האזרחית, אז התשובה, כמו כל דבר בצבא, מתחלקת לשלושה חלקים.
קודם כל – המשימה הגדולה. אף אחת מהסיבות שבגללן החלטתי למחרת שמחת תורה להתנדב חזרה למילואים, ולהתגייס בצו 8 יחד עם הגדוד שלי, לא השתנתה. להיפך, הצורך בשינוי אסטרטגי של המצב הביטחוני במדינה רק התחדד לי בחמישים ושניים הימים שחלפו. האם אני בטוח שהמנהיגות שלנו אכן מסוגלת לעמוד במשימה? לא. אבל אם יש לפחות סיכוי לזה, חשוב לי להיות חלק מהמאמץ.
שנית, הצורך המבצעי. כן, במשבצת הקטנטנה מאוד שבה אני נמצא, אנחנו לגמרי זקוקים לכל אחד. אין לנו אנשים מיותרים, ממש לא. ולכן, לעזוב במצב כזה זו לא באמת אופציה. צה"ל אמנם לא יקרוס בלעדי וגם לא הגנת הצפון, אבל אני בהחלט לא מרגיש מיותר.
ותשובה אחרונה וחביבה: החברים. 52 ימים ביחד עשו את מחלקת הסיור שלנו לקבוצה קטנה ומאוד מלוכדת, יחידה שבה המחויבות ההדדית שלנו לא נגזרת מההגדרות הפורמליות של חוק המילואים, אלא בראש ובראשונה מההבנה שאנחנו פה אחד בשביל השני. זה נכון תמיד, וגם כאשר צריך להחליט אם לחתום על טופס התנדבות לעוד שנה. אז החלטתי – לחתום.
