אני לא כותב מילה רעה על בני בגין, גם כשהוא מרגיז אותי. לצערי זה קורה לאחרונה לא מעט, ובכל זאת אני מתאפק. אני זוכר לו חסד נעורים. לא הנעורים שלו, אלא הנעורים שלי. אני זוכר לבגין את עמידתו הנחושה לימין ארץ ישראל וביטחון ישראל בימי אוסלו הנוראים.
היום כמעט כל הישראלים ימניים. מחקר של המכון היוקרתי PEW העלה שרק 8% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם אנשי שמאל. לאור זאת, אין פלא שאפילו מנהיגי מפלגת העבודה החלו להגדיר עצמם "מרכז־שמאל". באקלים הפוליטי הזה, אני לא מתרשם מאוד לנוכח זמרים ועיתונאים שמגלים הזדהות עם ערכי הימין, ובטח שאינני מתרשם מפוליטיקאים שמציגים עמדה לאומית נחושה. לא חוכמה לומר בתוקף מה שממילא חושבים כמעט כולם. רק האקדמיה הישראלית ונגזרותיה נותרו מבצר אחיד ואטום של השמאל הקיצוני, ושם אכן מרצים ימניים במדעי החברה והרוח עדיין חיים כאנוסים.
בשנות אוסלו המצב היה שונה בתכלית. כבר היינו רגילים אז לנטייה השמאלית החזקה של העיתונות הישראלית. אך לאחר שנחתם הסכם אוסלו, לפני 25 שנה בדיוק, נפרצו כל הסכרים. עיתונאֵי ישראל התגייסו בעדריהם לשווק את הסכמי אוסלו כפריצת דרך מהפכנית, אביב חדש ומרנין. מוספים מיוחדים חגגו את שיתופי הפעולה העתידיים, שוודאי יזניקו את כלכלת המזרח התיכון החדש. לא נמצא מקום לסימן שאלה קטן בין התיאורים המשיחיים על מיכליות הנפט והדבש שינהרו לארצנו, על בתי הזיקוק לשומשום שיקומו בעפולה ועל השלטים בעברית בחומוסיות דמשק.
ככל שהלכו והחריפו הפיגועים שאחרי אוסלו, כך החריפה התקשורת הישראלית את האחידות הרעיונית. הפער בין החזון למציאות הלך והעמיק, והדיסוננס הזה רק הגביר את הלהט הרעיוני של חסידי השלום הקנאים. בשנים הללו, מי שדיבר בעד ארץ ישראל ונגד סכנות אוסלו הוגחך בתקשורת כשוטה תמהוני, פצצת זמן משיחית מהלכת. את ההפגנות הענקיות שערכנו בימים ההם ־ איש כמעט לא טרח לסקר. המתנחלים ותומכיהם היו הרי אנשי העבר, רפי־שכל חמושים בעוזי, עבדקנים מזילי ריר. או כמו שכתב עמוס עוז על המתנחלים כבר ב־1989, בטון ספרותי מאופק: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים".
לדבר נגד תהליך השלום בשנות התשעים היה כמו להסתייג מתרבות הלהט"ב הרדיקלית כיום. מי שהעז לעשות זאת חטף מיד בפרצוף מהאינקוויזיציה הליברלית הקדושה. קשה מאוד לאנשי ציבור לעמוד בלינץ' תקשורתי כזה. ואכן, רובם לא עמדו בו. אפילו בנימין נתניהו לחץ את ידו של ערפאת וחתם אתו על הסכם וואי.
היו ח"כים דתיים שניסו לעמוד בפרץ. אנשים כמו חנן פורת, שאכן ספג מתקפה תקשורתית מרושעת. האיש האידיאליסט וטוב הלב הזה הוצג שוב ושוב כערפד הצמא לדם ערבים. הח"כים הסרוגים ספגו אש, אבל לפחות קיבלו גיבוי מבית; ביישובים שלנו, בקהילות ובבתי הכנסת חיזקו את ידיהם. לאנשי ציבור שמחוץ לציבור הדתי לאומי זה היה עוד יותר קשה.
בין המעטים הללו בלט כמגדלור ח"כ בני בגין. מהרגע הראשון לאחר חתימת הסכם אוסלו, בגין לא התעייף מלהתריע על סכנותיו. יחד עם חברו לליכוד מיכאל קליינר, לא היסס להצביע נגד ממשלת הליכוד בהסכמי וואי. הוא הקשיב לנאומי ערפאת בערבית, שם גילה רב־המחבלים את לבו ואת תוכניותיו המרושעות. בגין ניסה להביא את המסרים הללו לציבור הישראלי, אך הציבור לא רצה לשמוע. בגין לא התייאש ולא נלאה מלהסביר שוב ושוב על הרצחנות הפלשתינית ועל הסכנות האיומות שהסכמי אוסלו מביאים עלינו. בתוכניות הסאטירה הוא הוצג כטרחן תמהוני המנותק מהמציאות. אך בגין לא התכופף לרגע אחד. בעידן שבו עמוד השדרה של רבים התגלה גמיש כלולב, זה של בגין התגלה מוצק כבטון.
אני זוכר את ח"כ יוסי שריד לועג מעל דוכן הכנסת לאלו שהזהירו מפני קטיושות מעזה. מה הבעיה, אמר שריד, אם יהיה צורך ־ נכבוש את עזה מחדש תוך עשרים וארבע שעות. חבריו בתקשורת צחקקו בהסכמה. התברר שהמציאות מורכבת יותר, ואת האבן שנזרקה אז לבאר, כמו את האבנים שהצטרפו אליה בהתנתקות, קשה מאוד להוציא משם היום.
העמדות שבני בגין הציג בשנות התשעים נראות לנו היום טריוויאליות. ברור שאי אפשר לסמוך על הפלשתינים, ברור שאסור לחמש את המחבלים, ברור שרק צה"ל ישמור על ביטחון ישראל. העמדות הללו הפכו לקונצנזוס בישראל בזכות האנשים שנאבקו עליהן, שלא הסתירו פניהם מכלימות ורוק, עד שהמציאות הוכיחה את צדקתם. לא היו הרבה מנהיגים כאלו אז, ואין הרבה מנהיגים כאלו גם היום.
