הרבה מאיתנו, כולל כותבת שורות אלו, מתמודדות כבר תקופה ממושכת עם סיטואציה בה בן הזוג מגויס בצו 8 וחוזר הביתה, לרוב בהפתעה, לכמה שעות בודדות או ליממה במקרה הטוב. אין ספק שהיציאות שלהם הביתה היו מרגשות במיוחד, אך עם הזמן מחלחלים למערכת הזוגית והמשפחתית האתגרים שיש בחזרה הרגעית והקצרה הביתה. המעברים הבלתי צפויים מלהיות לבד עם הילדים לזה ששוב בן הזוג בבית וכן חוסר הודאות באשר להמשך – מערימים קשיים נוספים. התוצאה היא שהנוכחות הקצרה בבית מלווה לעתים במתחים זוגיים, מריבות בין הילדים ואווירה כללית שהיא הפוכה מהאופן בו רציתם לראות את השעות שלכם יחד.
כדי להתמודד נכון עם האתגרים הללו, חשוב בתור התחלה לזהות ולהבין מה ניצב בפנייך ולמה זה משפיע עלייך כל כך.
הנה כמה נקודות למחשבה ותשומת לב:
- מי מחליט פה?
במשך שבועות ארוכים את זו שמחליטה על הכל: מה אוכלים בארוחת ערב, מה קונים, מתי קמים, האם הולכים לחברים אחר הצהריים, איפה עושים שבת וכן הלאה. מערך ההחלטות שלך נובע משיקולים שונים ולפעמים מתקבלת החלטה לא שגרתית פשוט כי נגמרו לך הכוחות. אז הם יאכלו פיצה ערב בשבוע, אז הם לא יכינו שיעורי בית… ופתאום, לכמה שעות קצרות, מגיע בן הזוג שלך. הוא מגיע עם סט השיקולים והרצונות שלו, והם לא תמיד מתאימים לאלו שלך. לעיתים הם אפילו משבשים או סותרים אותם. אז מי מחליט פה עכשיו? את – זו שלאור המצב מנהלת את "חמ"ל הבית", או "האורח" שמגיח לרגע ורוצה דברים אחרים? - מי נופל על מי?
במלחמה הזו כולנו לוחמים, אלו שבחזית הצבאית ואלו שבעורף הביתי. כל אחד מתמודד עם קשיים אחרים, רגשיים או פיזיים, וסוחב על הגב ועל הלב משקלים כבדים מאוד. את המשקלים האלו רובנו מחזיקות בפנים כדי להמשיך לתפקד ולא להתפרק. אך מה קורה כאשר בן הזוג חוזר הביתה? האם הוא "נופל" אלייך כדי שתחזיקי ותחזקי אותו או אולי את זו שרוצה וזקוקה לתמיכה ולעזרה שלו כדי לנשום אוויר? מה קורה כאשר שניכם זקוקים להישענות ותמיכה באותו הזמן? מה קורה כאשר ההזדקקות של האחד מחלישה את האחר? - האם המטרות שלכם בהגעה הביתה זהות?
פער נוסף שעשוי להתרחש בקפיצות הקצרות הביתה הוא פער בין האופן שכל אחד מכם רואה את הדברים. האם הוא בא כדי להיות איתך ועם הילדים? האם חשוב לו לראות את ההורים שלו? האם הוא רוצה וזקוק לשבת על בירה עם חבר כדי לשכוח הכל לרגע? איך מנווטים בין הרצונות והצרכים השונים בזמן כל כך קצר? - האם לרצות אותו?
אתגר נוסף שעולה מהשטח הוא הרצון של נשים רבות לרצות את בן זוגן כאשר הוא חוזר. ריצוי כזה יכול להתבטא במגרשים שונים בתוך הזוגיות: לתת לו להחליט החלטות, לקיים איתו אינטימיות מינית על-פי המינון והרצון שלו, לתת לו את ההובלה על חינוך הילדים כאשר הוא מגיע ועוד. ריצוי זה הוא טבעי כמובן, אבל לעיתים הוא לא תואם את הרצון שלך, וכך את בוחרת לא להיות קשובה לעצמך, מתוך מטרה לחזק ולשמח אותו.
אז מה עושים?
- בדיקה עצמית של צרכים וציפיות:
חשוב שכל אחד מכם יעצור לרגע לבחון מה הוא צריך בתוך הסיטואציה. בדיקה כזו יכולה להיעשות באופן פנימי או כתובה מסודר על דף, וחשוב שהיא תכלול לא רק שיקולים של "מה נכון", "מה אמור לקרות" או "מה הוא/ היא מצפה שיקרה" – אלא גם הקשבה עצמית לצרכים שלכם. אי הקשבה אולי תרצה את הצד השני בטווח הקצר, אבל עלולה להביא למחיר אישי וזוגי בטווח הארוך. תזכרי, המלחמה הזו לא קצרה, ואת צריכה מרחב נשימה ארוך. - תקשורת:
דברו על זה. עשו מאמץ להביע את הרצונות שלכם בפני הצד השני בצורה ברורה, ועם זאת עדינה ורגישה. הסבירי לו מה את צריכה ולמה את צריכה את זה, ונסי להקשיב למקום בו הוא נמצא. נסו לרדת לפסים כמה שיותר מעשיים. - תיאום ציפיות:
כדי שהצרכים יתממשו חשוב שתיאום כזה יהיה ספציפי וברור לשני הצדדים, וששניכם תבינו את ההשלכות המעשיות שלו. כדאי להציף שאלות כמו – האם יוצאים לדייט כשהוא מגיע? האם הוא מתכנן לנסוע להורים או לצאת לאנשהו? כמה זמן ייקח לו להגיע מהבסיס עד הבית? ושאלות נוספות אשר יעזרו לכם לעצב חופשה קצרה בבית, כך שתיתן מענה מקסימלי לרצונות של שניכם. - למידה תוך כדי תנועה:
אנחנו במצב חדש יחסית ועדיין לומדים את הכללים שלו. לכן טבעי מאוד שיהיו יציאות "מוצלחות" בהן האווירה הזוגית והמשפחתית טובה ומתאימה לציפיות, ויהיו כאלה פחות. זה טבעי, לא קרה כלום. אנחנו לומדים להקשיב לחוקים החדשים שנוצרים בתוכנו ובתוך הזוגיות, ומנסים ללמוד להיענות להם. זה לוקח זמן, וזה באמת בסדר. אתם בסדר. - חמלה:
היו סלחניות כלפי עצמכן כשאתן עצבניות או אם המפגש הזוגי לא היה כפי שדמיינתן. במצב מתוח כמו זה שכולנו נמצאות בו בחודשיים האחרונים, כל תגובה היא טבעית והגיונית. חשוב לפתח חמלה עצמית ומתוכה גם לגלות חמלה כלפי בן הזוג.
