מדינת ישראל סובלת ממשבר אמון. על פי האמירות האחרונות של תושבי עוטף עזה ופרשני התקשורת הישראלית, אף אחד לא מאמין כבר לטענה ש"חמאס ספג מכה קשה". להפך, בישראל רווחת הדעה שהחמאס הוא זה שהכתיב את תזמון והיקף הירי והכללים להפסקתו. ובכך ידו של חמאס על העליונה ולא של צה"ל.
ואם זו הדעה בתוך ישראל ליתר שאת, זהו הרושם שיתקבל גם באיזור, ובמיוחד בקרב אלו השואפים להשמידנו. מה שהתחיל כמשבר אמון בתוך המדינה, עלול להפוך לפגיעה חמורה ומסוכנת בכח ההרתעה שלנו כלפי חוץ.
"שמירת הכוח" היא עמדה שתמיד נמצאת בראש סדר העדיפויות הביטחוניות שלנו. במבוא המתוח למלחמת ששת הימים, בעת שצבאות ערב התגודדו על גבולותינו, הרמטכ"ל יצחק רבין דגל במתקפת מנע על אף שהמצרים טרם פתחו באש. רבין הסביר אז שסגירת מיצרי טירן ללא תגובה מצידנו, עלולה לפגוע אנושות בהרתעה הישראלית. מהלכו של רבין הצליח ולמרות העובדה שכדור ערבי אחד לא נורה, ישראל יצאה למלחמה וכח ההרתעה שלה נשמר.
זוהי מהות הבעיה בפולמוס סביב עזה. הויכוח נוקב וענייני אך מתרכז רק בהשפעת האירועים על הדרום ומתעלם כמעט לחלוטין מההשלכות שלהם על האזור ואף בעולם כולו. בעוד שבמזרח התיכון רואים כיצד ישראל חוששת להיכנס למערכה מול אויב קיקיוני, בעולם נחלשת מאוד ההכרה בזכותינו להגן על עצמנו מול טרור החמאס, כך שאפילו אם נצא למבצע גדול בעזה, רוב הסיכויים שישראל תגונה על ידי התקשורת, המוסדות, ובתי המשפט הבינלאומיים. מדובר על סכנה רבגונית – ביטחונית, תדמיתית ומשפטית.
ברור שהמצב הזה אינו יכול להימשך. החמאס הרי לא ישנה את אופיו כארגון ג'יהאדיסטי השואף להשמיד אותנו. במוקדם או במאוחר הוא יפר כל הפסקת אש. בינתיים, המחבלים מתעצמים ומצבנו התדמיתי-מדיני מתדרדר. הזמן לא פועל לטובתינו.
לכן, יש לפעול מיד בשלושה רבדים:
1. יש לחזור לאלתר למדיניות הסיכולים הממוקדים, גם כתגובה למפריחי העפיפונים ובלוני התבערה. למנהיגי חמאס לא אכפת כלל מהאוכלוסייה הפלסטינית והם לא יפסיקו בירי עד שייאלצו לשלם מחיר אישי.
2. יש להיכנס לדו שיח אינטנסיבי עם הממשל האמריקני. בשבועות האחרונים תגובת וושינגטון לאירועי עזה היתה שונה לחלוטין מזו של כל ממשל עד כה. במקום לבקש משני הצדדים להפגין איפוק ובזאת לטשטש את ההבדל בין המחבלים היורים לבין מטרותיהן האזרחיות, מחלקת המדינה הטילה את מלוא האשמה על חמאס ותמכה בצורה בלתי מסוייגת בזכותה של ישראל להגן על עצמה.
על ישראל לנצל את הרגע הייחודי הזה ולהגיע להבנות מול הממשל. לדוגמא, אפשר להבטיח מראש תמיכה אמריקנית רחבה במערכה ישראלית מול חמאס הכוללת אספקת תחמושת חיונית, והגנה בפני גינויים בינלאומיים. יחד עם כיפת ברזל צבאית רצוי להצטייד בכיפת ברזל מדינית-משפטית.
3. יש צורך מיידי להקים גוף בינמשרדי בעל סמכות ומשאבים רחבים שיכלול את כל מאמצי הדיפלומטיה הציבורית של הממשלה, של צה"ל ושל כל הארגונים הפרו-ישראליים בעולם. גוף זה יפעל מיד להפשרת הקרקע התודעתית ובכך יעניק זמן ומרחב דיפלומטי לפעולות צה"ל. עצם העובדה שגוף כזה אינו קיים בישראל בשנת 2018 הוא מחדל שעליו שילמנו מחיר כבד במערכות קודמות.
הצעדים הללו יתרמו רבות להחזרת כח ההרתעה. ברור שישראל חייבת להתאמץ שלא להיגרר למלחמה ובוודאי למלחמה בשתי חזיתות במקביל, אך ככל שהיא משדרת פחד מתרחיש זה, כך ירבו הסיכויים להמחשתו. על מנת למנוע את המלחמה הבאה, אם בלית ברירה תפרוץ, על ישראל לפעול כמו שעשתה ב-1967 ולהחזיר את כח ההרתעה.
