מוסכם על הכול שמטרתה של מלחמת שמחת תורה היא עקירתו של חמאס מהשורש, אך לשם כך צריך להכיר את שורשו של הרוע הנורא הזה. השורש אינו רק ההנהגה המדינית והצבאית של החמאס; השורש הוא ההנהגה האידיאולוגית. המסיתים והמדיחים הם הרוח החיה המלבה את אש המלחמה.
האידיאולוגיה החמאסית מתבססת על האסלאם. במידה מסוימת הם רואים עצמם כממשיכי מורשתו של מוחמד. גם הוא הכריז ג'יהאד על יהודי ערב, שסירבו לקבל את הדת החדשה שהמציא. הוא ערף את ראשיהם של מאות גברים יהודים, את נשותיהם הפך לשפחות, ואת ילדיהם אסלם בכוח. חמאס ממשיך את מלחמת האסלאם נגד היהדות, שהחלה לפני כ־1,500 שנה. האסלאם הושפע מהיהדות, ובכל זאת הוא שונא אותה. נראה שהיא הנותנת; הפסיכולוגיה מכירה תסביכים כאלו, שבהם המושפע נהפך לשונאו של מי שהשפיע עליו. החמאס איננו יכול להכיר בזכות קיומה של היהדות כאן בלב האסלאם, ולכן הוא שואף לחסל את המדינה היהודית ולהשמיד, להרוג ולאבד כל יהודי.
זה לא רק חמאס. חלקים משמעותיים באסלאם שוללים עקרונית את קיומה של היהדות. שאיפתם העקרונית הייתה הכנעת כל העולם תחתיו. "דאר אל חרב", בלשונם. ברבות השנים הצטננה במידה מסוימת ההתלהבות הראשונית, אך הגחלת לא כבתה, חמאס רק ליבה אותה, לפחות ביחס לנוכחות היהודית בארץ ישראל. צאו וראו עד כמה מעשיו הנתעבים זכו להסכמה בחלקים נרחבים בעולם המוסלמי, אם בפה מלא ואם בשתיקה רועמת.
כל מי שאיננו מתעלם מתולדות העימות שלנו עם האסלאם במאת השנים האחרונות, יודע שזו הייתה מטרתו כבר בהתחלה. הדבר הוצהר לא אחת על ידי ראשי הדת ובראשם המופתי, הצורר חאג' אמין אל־חוסייני, ששלהב את המון המוסלמים בתרפ"ט בקריאה "אטבח אל יהוד". על פי "פסיקתו" נרצחו ברחבי הארץ עשרות יהודים ביום אחד, ומאות נפצעו; השיא היה בחברון. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הוא נסע לברלין ונפגש עם היטלר ימ"ש כדי לשתף פעולה בתוכנית להשמיד חלילה את כל יהודי ארץ ישראל. שמו ומורשתו נישאים עד היום בהערצה על שפתי המאמינים המוסלמים.
אלוהי החנית והחרב
יש דמיון רב בין מלחמתנו הנוכחית למלחמת המכבים ביוונים. נהוג להקביל את חנוכה מול פורים; בפורים המלחמה הייתה נגד היהודים, ואילו בחנוכה המלחמה הייתה נגד היהדות. היוונים לא שאפו לחסל את הגוף היהודי אלא את רוחו. הם דרשו רק דבר אחד: התייוונות. אם זממם היה עולה בידם חלילה והיו מרוקנים את עם ישראל מרוחו, ממילא גם גופו של עם ישראל היה יורד מעל במת ההיסטוריה ונעלם מן האופק, כפי שקרה לעמים קדמונים אחרים.
מלחמתם של אנשי חמאס היא נגד היהדות והיהודים גם יחד. אילו כולנו היינו מתאסלמים חלילה, או שהיינו מסכימים להפוך לבני חסות של חמאס (ד'ימי, לפי חוק האסלאם), היה ה"שלום" שורר בארץ הקודש. אך מעבר לכך, הברוטליות של פראי המדבר הללו היא עצמה חלק ממצוות דתם. האלימות אינה רק אמצעי להשלטת הדת אלא גם מטרה. "אללהו אכבר", אלוהים גדול, הוא אלוהי השחיטה וההתעללות.
מלחמת דת זו מטילה עלינו חובת בירור על זהותנו היהודית. עלינו לדעת על מה אנו נלחמים, מה ההבדל בינינו לבינם. לכאורה אנו והם מאמינים באותו אל, שהוא אחד. ואולם זה נכון רק מבחינה פילוסופית, אך באשר לצו האלוהי – אנו ניצבים משני עברי המתרס. תורתנו מעדנת את היצרים, דתם משלהבת אותם.
הרעיון שכל האנושות תתאחד לאגודה אחת מקורו בתנ"ך. "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט). אולם אחדות אינה אחידות, וכאן בדיוק ההבדל המהותי. אנו לא כופים על העולם ללכת בדרך אחת בלבד. אלא "כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו". הכרת העמים בה' תהיה בדרכם הייחודית, המתאימה לסגנונו ותרבותו של כל עם, ומתוך בחירה חופשית. לא בכוח הזרוע, אלא בדרכי נועם. אלוהי ישראל הוא אלוהי השלום, החסד והרחמים (ועם זאת, מי שמאיים עלינו בכוח, יש לנטרלו וזו מלחמת מצוה). לעומת זאת האסלאם הרדיקלי, שנוצר במדבר, שולל את ריבוי הגוונים. הוא מכיר רק בדרכו, כופה בכוח על כל העמים ללכת אך ורק בה, ומי שלא הולך בדרכו חייב מיתה. "אללה" שלהם הוא אלוהי הדם והאש, החנית והחרב. "אלוהים אחרים", שונה לחלוטין מאלוהי ישראל.
"אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵינוּ נַזְכִּיר". אומנם גם לנו יש כלי משחית, אך אנו לא משתמשים בהם כדי לכפות את דעתנו ודתנו על זולתנו. לצערנו, הם המאלצים אותנו להשתמש בכלי חמס כדי להינצל מידם האכזרית. אנו מקווים שהניצחון, גם אם הוא מושג בכוח, יביא להתפכחות של חלקים מתונים באסלאם – ואנו תקווה שיש כאלו – שיניחו את כלי הנשק ויגיעו לבירור רעיוני אחר של דתם.
אחת מאפשרויות הניצחון עשויה להיות כניעה של חמאס. אך מכיוון שהמניע למלחמתם הוא אידיאולוגי, גם הכניעה צריכה להיות אידיאולוגית. אם נותיר את המנהיגים הרוחניים להמשיך ולהטיף על מצוות הג'יהאד, ואת המחנכים לחנך כל ילד לשנאת יהודים והשמדתם, הותרנו שורש פורה ראש ולענה.
הנה דוגמה להתעלמות מהבעיה העיקרית: צה"ל רכש אלפי עותקי קוראן לצורך השבויים העזתים שבידינו. הקוראן כמות שהוא, ללא פרשנות ממתנת, עלול לצקת שמן על מדורת השנאה הבוערת נגדנו. אם כבר לתת בידיהם את הקוראן, יש להביאו עם פרשנות שונה של פרשנים מתונים, שלפיהם יש ליהדות זכות קיום עצמאית ומן הראוי לכבדה.
אחרי הניצחון על גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה, אילצו בעלות הברית את הגרמנים להעמיד מתוכם מנהיגות אנטי־נאצית, וכך נעשה גם ביפן. זהו גם תפקידנו אחרי הניצחון, לכשיושג אי"ה. גם אנו חייבים לדרוש מהעזתים הקמת מנהיגות פנימית המפרשת את האסלאם אחרת. פרשנות שוחרת שלום, המכירה בזכותו של עם ישראל לחיות במדינת ישראל בארץ ישראל. בחברה הערבית שולטות בדרך כלל החמולות. רק חמולה שתאמץ לה מנהיג רוחני שאינו חושש לפרש את הסורות הרלבנטיות בקוראן לטובת השלום, תוכר על ידינו כראויה להשתתף בהנהגה הפנימית שלהם.
האסלאם עצמו מכיר בזכותו של השלטון המדיני למנות את מנהיגיו. המופתי העומד בראש הדת מונה תמיד על ידי השלטון, הטורקי או האנגלי. לדוגמה, חאג' אמין אל־חוסייני מונה על ידי הנציב העליון הרברט סמואל, מתוך הנחה (שגויה) שהוא ישתף פעולה עם השלטון הבריטי.
תרבות של אלימות
ומכאן לחברה הערבית החיה בתוכנו. אומנם באופן עקרוני אל לנו להתערב בחייהם התרבותיים הפנימיים, אך אנו אחראים לשלומם ולרווחתם, ולא פחות מכך לשלומנו ולרווחתנו. אי לכך איננו יכולים להיות אדישים לשליטתו של זרם אחד בלבד של האסלאם על החברה הערבית. חובתנו להציל אותה מידי שוביה, ולהוציא אותה ממעגל הדמים שהיא לא מצליחה להיחלץ ממנו.
שורש הבעיה הוא תרבותי, תרבות האלימות. לדוגמה, השימוש בכלי נשק בכל שמחה, אפילו זו של נערים צעירים, החוגגים באש רובים את מסיבת הסיום של בית ספרם. כך גם אופנת הציד. כל עוד לא ייעקרו מן השורש כמה מנהגים פראיים של שפיכות דמים, מעגל הדמים לא יסתיים. "מצווֹת העשה" של גאולת דם, כבוד המשפחה והריגת כופרים, יכולות להתפרש אחרת על ידי סמכויות רוחניות אחרות, ויש כאלה. עלינו לטפח אותן, לעודד אותן ולתמוך רק בהן.
כולנו, יהודים וערבים, משלמים מיסים שמממנים את שכרם של מנהיגים המטיפים במסגדים לאלימות ולשנאה. אנו מממנים גם את שכרם של מורים המחנכים את תלמידיהם לערכים אלו כבר מקטנותם. בידינו הדבר להפלות לטובה מנהיגות מתונה ולהעמידה בראש. רק מי שמוכן לפרש את הקוראן בפרשנות שוחרת חיים ושלום, מידות טובות ואהבת הבריות, ייתמך על ידינו. התהליך יהיה ארוך, אך הצלחתו תביא לכך שלפחות בארצנו תשרור תרבות מוסלמית אחרת, מעודנת ומתורבתת, וסופה שתקרין גם על מרחבי האסלאם במקומות אחרים.
ועד שנטיף מוסר לאחרים, עלינו, היהודים, לשמש דוגמה ראויה לכך. תורת ישראל, בניגוד לתורת ישמעאל כפי שהיא מתפרשת על ידי הרדיקלים שבה, היא תרבות של צדק ושלום, חסד ורחמים. אם נצליח לחולל שינוי תרבותי בארצנו, תהיה זו נקמה אמיתית וניצחון שלם.
מלחמת שמחת תורה שלנו דומה למלחמת חנוכה, שבה נלחמה היהדות נגד ההתייוונות וניצחה. היוונים נאלצו לבסוף להכיר בזכות קיומה של יהדות עצמאית וריבונית בארצה.
"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ" – בשחרו של חג שמחת תורה, שבו נפקחו עינינו. "וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" – עם ישראל מתלכד להביא בשורה של רחמים ושלום לארצנו ולעולם כולו. מטרת המלחמה היא אפוא השלמתה של שמחת התורה שנקטעה. היא צריכה להסתיים בשמחתה של תורת ישראל, תורת החמלה והצדק שניצחה את קיצוני דת ישמעאל האלימים והאכזריים. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
