הסיפור העתיק של דינה, המופיע בפרשת השבוע, הוא סיפור אישי לכאורה, אך מהדהדות בו שאלות רלוונטיות על התעלמות, חילול, נקמה, מידתיות, תעתוע ופוליטיקה. זהו סיפור על פגיעה של איש באישה, אך גם פגיעה במשפחה ובכבודו של עם. נוכח ניסיוננו הטרי והמר, נשוב להתבונן בסיפור המדמם הזה.
כאשר המקרא מתאר את לקיחתה של דינה בידי שכם בן חמור, קשה להתבלבל. הוא אונס אותה: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". אחר כך מתוארת מערכת יחסים שהוא רוקם מולה, והקורא קצת מתבלבל: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה". האם זהו אונס מחפיץ בלבד, או שמא התפתחה ביניהם מערכת יחסים? נראה שהבלבול הזה מכוון; הוא מאפשר לשכם לפנות לאביו, ולהגיע עם פנייה דיפלומטית למשפחת יעקב: "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה". מתנסחת כאן הצעה שוויונית מתושבי העיר למשפחת יעקב. כאילו לא התרחש פה אונס, כאילו לא ברור מי התוקף ומי הקורבן.
לעומת התעתוע האופף את המתרחש, יש מי שאינם מתבלבלים. שמעון ולוי יוצאים למסע הרג. יעקב, לעומתם, מתעסק באחריותו לשמו שנעכר בין תושבי הארץ. מעבר ל"מה יגידו", הוא מפחד שיעלו עליו להורגו. אלה קולותיו של העולה החדש, חסר הניסיון והביטחון במקומו, איש תם ויושב אוהלים. נראה שהמציאות עובדת הפוך. המשפט שאנו זוכרים הוא תשובתם הנחושה של הצעירים, שהבינו מה ישנה את המשחק באזור. שמעון ולוי זועקים: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". נראה שגם תושבי הארץ זכרו והבינו היטב, ושהסיפור לא חזר על עצמו. "וַיְהִי חִתַּת אֱ־לֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".
בימים רגילים, תגובתם של שמעון ולוי מעוררת בנו הסתייגות וחמלה על הקורבנות, אולם היום למדנו על בשרנו: לעיר שממנה יוצאים אנסים ומרצחים יש אחריות. הנקמה עושה את מלאכתה במזרח התיכון: היא מייצרת הרתעה שבלעדיה לא נוכל לחיות פה. אי אפשר לנוח בלי לשקם ולהשיב את כבוד בתינו שחוללו. זו שפתה של שכם אז, וזו שפתם של תושבי עזה היום.
מנגנוני פיצול וניתוק
התעתוע מצטרף כמעט לכל פגיעה. תוקפים רבים מציגים עצמם כקורבנותיה של הנפגעת. בדרך כלל אין עדים למתרחש בחדרי חדרים. גם כעת, מפלצתיות מחבלי חמאס אפשרה להם לפרסם עדויות שהן המשך למעשה הפגיעה עצמו.
היום אומות העולם הן שמרשות לעצמן להתבלבל. נוח לחזור לתעתוע המוכר בין קורבן ותוקף. הסיפור המחריד שלנו מצליח להתמסמס בדיווחי התקשורת העולמית ובמילותיו של מזכיר האו"ם דוגמת "האירוע לא קרה בוואקום", "הקורבנות הם תושבי עזה", "יש צורך לרסן את שני הצדדים". מדינות אירופה ממחישות לנו שהקרקע שבה התרחשה השואה לא התהפכה. אחרי האונס הנוראי שחוותה אומתנו, זו איננה הסטת מבט תמימה – זוהי בגידה מרושעת ואכזרית.
לא רק העולם שותק. שבועות ארוכים חלפו וגם אנו, הישראלים הקרובים לתופת, נותרנו נטולי מילים, בפרט בהקשר של הזוועה המינית. לוקח זמן להישיר מבט ולתת מילים לתופת שהייתה שם, בשדה ובבית. כשהכול נחווה כ"יותר מדי", דרוש זמן עד שנוכל לשהות עם האימה ולהתנסח מחדש. מנגנוני הפיצול והניתוק עזרו לנו לעבור את התקופה הזו בלי להתפרק לחלוטין.
גם אני, שעוסקת בשגרה בשדה הפגיעות המיניות ותפקיד הקהילה, נאלמתי. לא משום שנושא הפגיעות המיניות מושתק, הלוא זו מלאכתנו בשגרה, אלא כי נדרש לנו זמן כדי לשוב לשם. ואולם, עם הזמן החולף עלינו לשוב ולתת מילים. להרגיש לאט את מה שלא יכולנו אז. זה תמיד יהיה באופן חלקי מאוד, ובתקווה שהמיכל יגדל עם הזמן ולא יצטמצם. יש בכך מוטיב של החלמה, שהזמן והמודעות מזמנים.
"כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ", מתוארת חווייתה של בת ציון במגילת איכה. מה בין הסטת המבט, המבקשת הגנה מן הבלתי נסבל, ובין התעלמות שהיא בגידה? לעיתים המרחק הוא כחוט השערה. עלינו להבהיר, לעצמנו ולאחרים, מדוע חשוב לעסוק בתופת שהתרחשה בשדה המיני. אנו עם המצוּוה לזכור. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ויש לפרט באילו אופנים זה קרה. המעשה שעשה שכם בדינה הונצח לדורות. סיפורו של רבי עקיבא, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, חקוק בתודעה היהודית. אנו חייבים זאת לשורדים ולשורדות, להיות עדים לסיפוריהן של משפחות הקורבנות. להצטרף בזעיר אנפין לחווייתם הבלתי נסבלת. לגדול כחברה עם לב שומע, עין טובה ואוזניים כרויות לצער המתפשט.
אחרי ששורדות התופת נקלטו ונעטפו בידיים מקצועיות, גם עלינו כחברה להישיר מבט ולומר להן: "עברתם תופת וחזרתם אלינו, אנחנו מבקשים לשמוע את עדותכם באופן מכבד ומותאם". עלינו להרחיב את המיכל, לאסוף כוחות לשם כך. שמיעת הקול והעדות היא מלאכה שערכה רב לתהליך ההחלמה והשיקום. הזעזוע מן הבלתי נסבל לשמיעה, התיקוף של הבלתי נסבל הזה, היכולת של מי שאוזנו מסוגלת להזדעזע מבלי להתפרק, הם יקרים לחוסן האישי והחברתי.
לאחר זוועות השואה, היישוב בארץ אטם אוזניו. הניצולים הרגישו זאת, ובלי מילים היה ברור שמוטב לשתוק. זוהי תגובה טבעית לשורדי תופת. בחברה יש מנגנוני הגנה שמבקשים לראות את כולם מתפקדים וממשיכים לחיות, בלי להפר את הסדר. תודה לאל התקדמנו מאז, אולם בייחודבשדה האינוס והפגיעות המיניות קיימת נטייה גוברת להסיט מבט, ועלינו להתמודד עם מנגנון זה ביושר.
החוויה שלנו היום מפוצלת – בין חזית ועורף, משפחות החטופים, מפונים, ילדים וזקנים, מתמודדי נפש. מי ישמשו כעדים לתופת הזו? לא נבחר בהורינו המבוגרים, גם לא בילדים ובמתמודדות. אולי יש צורך ביצירת גוף ייצוגי, בהרכב המסוגל ומוכשר לשמוע עדויות אלו כנציגי החברה. עליהם יוטל להקשיב ולתעד, לתת הכרה ותיקוף, לצד תהליכי הטיפול החיוניים שנעשים בין ארבע קירות, ולצד ראיונות לתקשורת שאינם מוחזקים רגשית. למרות הפיצול חשוב לנסח נרטיב אחד, מאחה. נרטיב הכולל התייחסות לחוויה הטראומטית על רכיביה, והתייחסות לכוחות ההחלמה והמשאבים שלנו. בתנועה בין שהות עם העדויות ובין משאבי הנפש שלנו טמון הסיכוי להחלים, טמון החוסן שלנו.
חלק מהאלימות המלחמתית
בני אנוש ניחנו בכושר גדול ומפליא לשרוד קטסטרופות. לא כל מי שחווה אירוע חריג ומזעזע יתמודד עם פוסט־טראומה בהמשך. רוב האנשים לא יפתחו פוסט־טראומה, חלק יצטרכו עזרה כדי למנוע זאת, ואחרים יתמודדו בכוחות עצמם. לקהילה יש תפקיד חשוב בהחלמתה של הנפש. עלינו להיות הקרקע המזינה והמיטיבה להחלמה. החברה היא הקרקע, היא המשאב הבלתי נדלה שלנו. יש בכוחנו לצמצם את נזקי הטראומה בטווח הרחוק.
כולנו הזדהינו מאוד עם הנפגעים. בשוליים אפשר לשמוע שיח קשה של האשמת קורבנות, בדמות התפיסה שלפיה החוגגים במסיבה נרצחו בגלל עבודה זרה או גילוי עריות. או שנטבחו קיבוצים שלא שמרו שבת. כמי שעוסקות בפגיעות אנו יודעות שזהו שיח עתיק ורווח עד היום. בעבר זה התנסח כ"דינה יצאנית היתה", והיום:"היא פיתתה", "היא התלבשה". העדות שאיננה שופטתאלא מאמינה ומתקפת היא מנתיבי ההחלמה.
הזוועות שביצעו מחבלי חמאס מלמדות שוב שפגיעה מינית היא חלק מסט של אלימות פולשנית, ולרוב אינה קשורה ליחסים ואף לא לתאוות, תשוקות ופיתויים. האינוס הוא כלי נשק בין־אישי. עד היום הוא חלק ממכלול הטיהור האתני, חלק מן הלחימה. כלאום עברנו חוויית אונס קולקטיבי שכלל פלישה חודרנית לגבולות אדמת המולדת, לבתינו. לעיתים לא צריך לעבור פגיעה מינית כדי להיפגע מינית. אולם אנחנו נאנסנו גם נאנסנו. במובן הסימבולי, הלאומי והאישי. אזור ערוותנו הרגיש, בגבול הארץ הדרומי, התבוסס בדם. הרחם הקולקטיבית שלנו נפלשה. ואנה אנו באים. מנגנון הניתוק, הדיסוציאציה, תורם לעמעום הרגש כאשר אנו עוברים חוויה בלתי נסבלת.נראה שלכולנו דרוש זמן עד שנוכל לשוב ולהביט באותו אונס ולהכיל במידת־מה אירוע אחר אירוע. כמו בטיפול אישי של התעללות מינית, כאשר לרוב אי אפשר להיזכר, לספר או לשמוע אותו בבת אחת.
טוב שנתבונן בדפי ההוראות העתיקים שאיתם יוצא לוחם יהודי לקרב. נטייתם של לוחמים להחפיץ נשים היא כנראה קמאית וטבעית. האחריות למעשיהם מוטלת עליהם, בקוד האתי המפורט בספר דברים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ… וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ". ראית אישה. המבט מופנה אליה כאדם. כעת עליך להפשיטה מסממנים חיצוניים שהושפעת מהם, ולהמתין. היא תגלח את שערה, תחליף את בגדיה, גילויי מיניותה יצומצמו, והיא תישאר עם אישיותה. הלוחם העברי מתורגל לדחות את סיפוקיו. תשליל בלהה של אויבינו. עלינו להתגאות בלוחמינו השומרים על מידה זו בשדות הקרב, בלי סיפורי פגיעות מיניות של חיילים בנשות האויב, בשגרה ובמהלך הקרבות, בקנה מידה שונהלחלוטין גם מזה של לוחמי המערב. אשרינו שאלו הם בנינו.
