המלחמה בישראל הוציאה מהבקבוק את השד האנטישמי מהבקבוק של השמאל הקיצוני בצרפת. מפלגתו של ז'אן לוק מלנשון, "צרפת בלתי כנועה", מסרבת גם לאחר זוועות 7 באוקטובר לקרוא לחמאס ארגון טרור, וזוועות שמחת תורה מכונות על ידי חבריה "פשעי מלחמה" בלבד. דניאל אובונו, חברת המפלגה, הרחיקה לכת והגדירה את חמאס ארגון "רזיסטנס". זוהי מילה בעלת משמעות מובהקת בשיח הציבורי בצרפת, משום שהיא מאזכרת את ארגוני ההתנגדות והשחרור הצרפתיים שלחמו בכיבוש הנאצי. לפי מנהיג המפלגה וחבריה, המתרחש בעזה הוא "רצח עם", וישראל מבצעת "טבח" חסר הבחנה בפלסטינים, זאת בשעה שקשה לחלץ מפיהם גינויים ברורים לטבח 7 באוקטובר.
את העצרת נגד האנטישמיות, שהתקיימה בפריז ב־11 בנובמבר – פרי יוזמתם של יושבי ראש שני בתי הפרלמנט: יעל בראון־פיבה, היו"ר היהודייה של האסיפה הלאומית, וז'ראר לרשה, נשיא הסנאט – כינה מלנשון "עצרת תמיכה בטבח". אף לא אחד מחברי מפלגתו הגיע לעצרת, בזמן שמפלגת הימין "החזית הלאומית", בראשות מארין לה־פן, נענתה בצורה מרשימה.
על רקע עגום זה, רבים נזכרו בשורשי ההזדהות של השמאל הקיצוני בצרפת עם המאבק הפלסטיני, כולל עם היבטיו הטרוריסטיים. בתקשורת השמרנית בצרפת הזכירו רבות בזמן האחרון את אדווי פלנל, עורך אתר החדשות "מדיהפארט" ואחד הכוהנים הגדולים של השמאל הקיצוני, אשר תמך בשנות השבעים בארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". באותה נשימה הוזכרה גם דמות משמעותית הרבה יותר שהזדהתה עם המאבק הפלסטיני: הפילוסוף ז'אן־פול סארטר.
קשה להפריז בחשיבות דמותו של סארטר – מגדולי ההוגים במאה העשרים, אקזיסטנציאליסט ומרקסיסט – בהוויה הצרפתית. אינטלקטואלים בכלל ופילוסופים בפרט הם שחקנים חשובים בשיח הציבורי והפוליטי בצרפת, והם מרבים להופיע בתקשורת הכתובה והמשודרת ולהתבטא בשלל נושאים.
תואר כבוד מהאוניברסיטה העברית
סארטר גיבה במהלך השנים את המאבק הפלסטיני וגם את השימוש בטרור המאפיין אותו. לאחר רצח הספורטאים הישראלים במינכן ב־1972 הוא כתב: "במלחמה הזו, הנשק היחיד של הפלסטינים הוא הטרור. זהו נשק נורא, אך למדוכאים אין נשק אחר; הצרפתים שגיבו את הטרור של ה־FLN ["הארגון לשחרור לאומי" באלג'יריה, שלחם נגד צרפת לעצמאות אלג'יריה; י"ח] נגד הצרפתים, חייבים לגבות גם את הטרור של הפלסטינים. העם הזה, שהופקר, נבגד והוגלה, אינו יכול להוכיח את גבורתו ואת עוצמת שנאתו אלא בארגון התקפות רצחניות". דברים מזעזעים אלה הם המשך ישיר לדברים מזעזעים עוד יותר שכתב סארטר ב־1961, במבוא לספר "מקוללים עלי אדמות" של פרנץ פנון, ממובילי המאבק נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה: "להרוג אירופי זה שתי ציפורים במכה אחת, לבטל את המדכא ואת המדוכא. מה שנותר הוא אדם מת ואדם חופשי". בעיני סארטר, המכנה המשותף לשני המאבקים שהוזכרו הוא המלחמה בקולוניאליזם.
ואולם, בתקופה היסטורית מעט מוקדמת יותר היה קולוניאליזם נוסף שסארטר התנגד לו ונאבק בו: הקולוניאליזם הבריטי בארץ ישראל. ממצאי מחקר חדשים, שהתגלו במסגרת עבודתי במרכז מורשת מנחם בגין, מגלים שסארטר תמך לא רק במאבק העברי לעצמאות מעול הכיבוש הבריטי, אלא תמך באופן ספציפי וגלוי באצ"ל ובלח"י.
בשנת 1946 הוקם בצרפת גוף בשם "Ligue Française pour la Palestine Libre" – ליגה צרפתית לפלשתין חופשית. גוף זה היה הזרוע של האצ"ל בצרפת. הוא הוקם על ידי אנשי אצ"ל בצרפת וזכה לתמיכתם של כמה אנשי ציבור צרפתים, יוצאי צבא ורזיסטנס, פוליטיקאים, אינטלקטואלים ועוד. בסוף שנת 1946 חתם סארטר על כרוז תמיכה במאבק העברי לשחרור המולדת, מטעם הליגה. בכרוז נכתב:
שנתיים לאחר ניצחון האומות המאוחדות, בעיית העברים מכמה ממדינות אירופה והמזרח, ששרדו את תוכנית ההשמדה הנאצית, נותרה ללא פתרון. אלה מהם שנמלטו מהטבח נתונים עדיין לתנאים בלתי אנושיים בצורה מכאיבה. ניצולים אלה, שמספרם מוערך במיליון וחצי עד שני מיליון, ושזיכרון הטבח שבו שישה מיליון מאחיהם ואחיותיהם מצאו בו את מותם עודנו מזעזע אותם, אינם יכולים להגיע למסגרת קיום נורמלית ומכובדת. הם אינם רוצים ואינם יכולים להתגורר במקומות שבהם בתי הקברות והתנורים מסמלים את האסון שפקד אותם. הם תובעים את הזכות המקודשת להגדרה עצמית ומבקשים להיחשב בני האומה העברית החוזרת לתחייה, גוש שהתגבש באמצעות מסורות עבר ובאמצעות דמם של מיליוני הנטבחים, שגורלם היה תמיד קשור לגורלה של פלשתינה.
צרפת תמיד הושיטה יד ידידותית לכל העמים מבקשי החירות. מתוך נאמנות למסורת זו אנו מצטרפים אל הליגה הצרפתית לפלשתינה חופשית, פלשתינה שבה כל אזרח, ללא הבדל אתני או דתי, ייהנו מאותן זכויות אזרחיות.
כרוז זה היה בעצם טופס הצטרפות לליגה, שנשלח כנראה לאנשי ציבור צרפתים. אל הכרוז צורף מכתב שנחתם גם הוא על ידי סארטר, ובו קריאה להצטרף אל הליגה.
סארטר לא הסתפק בחתימה על כרוזים, ואף השתתף בכנס תמיכה בליגה. באותו כנס השתתפו גם מזכ"ל הליגה שמואל מרלין; ד"ר דוד ודובינסקי, מראשי אצ"י במרד גטו ורשה; ואלברט סטארה, עיתונאי רוויזיוניסטי ומקורב לזאב זב'וטינסקי. גם בת זוגו של סארטר, הסופרת הפמיניסטית סימון דה־בובואר, הצטרפה אז לליגה.
פרשייה נוספת, מוכרת יותר, הביאה את סארטר להעיד בבית המשפט הצרפתי לטובת שני אנשי לח"י שנעצרו בצרפת והועמדו לדין בגין החזקת נשק. סארטר התייצב והעיד לטובת אחד מהם, רוברט מזרחי, שאותו הכיר אישית כתלמיד. לקראת עזיבת הבריטים את הארץ קרא סארטר לספק נשק ליישוב היהודי, והזהיר מפני טבח המוני שהערבים מתכוונים לבצע ביהודים ברגע שכף רגלו של אחרון החיילים הבריטיים תדרוך על האונייה שתיקח אותו חזרה למולדתו.
על אף תמיכתו במאבק הפלסטיני, סארטר שמר בליבו פינה חמה לישראל. ב־1976, האוניברסיטה העברית בירושלים העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד. אף שמנהגו הקבוע היה לסרב לקבל פרסים, אפילו כשהיה מדובר בפרס נובל שהוצע לו בשנת 1964, סארטר נעתר לקבל את התואר. נתעלם לרגע מן האבסורד שבהענקת פרס מטעם אוניברסיטה ישראלית לאדם שגיבה את רציחת הספורטאים הישראלים במינכן (וגם מכך שהוצע לו פרס נובל לאחר הצהרתו המזוויעה ביחס למעללי ה־FLN), ונשים לב לדבריו של סארטר בהצהרתו לתקשורת בעת קבלת הפרס, שבהם הוא רומז למאורעות שסקרנו: "מזה זמן רב אני ידיד של ישראל. מאז הקמתה, וניתן לומר גם לפניה. לפיכך אני מקבל בעונג רב תואר זה".
הצרפתים מתחילים להבין
העמדות הפרו־ישראליות והפרו־ציוניות המוקדמות של סארטר נראות בהחלט מפתיעות על רקע תמיכתו המאוחרת בטרור הפלסטיני. ואולם כאמור, המכנה המשותף של שני המאבקים בעיניו היה המאבק בקולוניאליזם, שהצדיק בעיניו את כל האמצעים, כולל האלימים ביותר. כשם שהתנגד לקולוניאליזם הבריטי בארץ ישראל וקרא לשחרר אותה מידי הכיבוש הזר, כך ראה את הנוכחות הישראלית בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים. באותה הצדקה נעשה שימוש היום בחוגי השמאל הקיצוני בצרפת כדי להצדיק את פשעי חמאס, על אף אלימותם המזוויעה.
אלא שהשמאל האירופי טרם הבין, או מסרב להבין, את גודל השעה ואת העתיד השחור שבישר 7 באוקטובר. השמאל האירופי איננו מבין שההגירה ההמונית לאירופה בעשורים האחרונים שינתה באופן עמוק את הרכב האוכלוסייה, ועלולה להעביר את מלחמת הדת של חמאס לאדמת אירופה. להפך, השמאל האירופי מתהדר בתמיכתו בהגירה, ומוחק כל קריאה לחשב מסלול מחדש בנימוק אחד: "ימין קיצוני". ז'אן לוק מלנשון אף הטביע מושג ישן על המצב החדש, כדי לתאר את מה שהוא רואה כעירוב עליז בין קבוצות אתניות שונות: "קְרֵאוֹלִיזַצְיָה". מונח זה שאול מהתערבות הגזעים בדרום אמריקה, כאשר הכיבוש האירופי והילידים התערבו יחד ויצרו תרבות חדשה.
הציבור הצרפתי, לעומת זאת, מבין כנראה את משמעותן של ההתרחשויות. סדרה של סקרי דעת קהל שבוצעו לאחרונה בצרפת מעידים על כך: 66% מהצרפתים חושבים שיש בצרפת יותר מדי מהגרים לא־אירופיים; 78% מסכימים כי האסלאם הקיצוני מהווה איום על צרפת; 87% תומכים בגירושם של בעלי אזרחות כפולה הידועים לכוחות הביטחון כאיום פוטנציאלי על ביטחון הציבור (ושמשום מה מסתובבים חופשיים); 86% תומכים בהוצאתם מהחוק של מפלגות וארגונים המביעים תמיכה בטרור; 76% תומכים בהקשחת התנאים להתאזרחות; 61% תומכים בביטול הזכות לאיחוד משפחות, אחד מנתיבי ההגירה הגדולים בצרפת; למעלה מ־70% חוששים שאירועים דומים לאירועי 7 באוקטובר בישראל יתרחשו על אדמת צרפת; ולבסוף, 71% מהצרפתים רואים במלנשון סכנה עבור צרפת, ו־82% מהם רואים בעין רעה את התבטאויותיו כלפי התקפות חמאס.
שני מחנות מתעצבים זה מול זה בצרפת של ימינו. רבים מעריכים, מתוך חשש גדול, שהסיבוב השני של הבחירות העתידות להתקיים בצרפת ב־2027, יציבו בפני הצרפתים את הצורך לבחור בין ז'אן לוק מלנשון מזה ובין מרין לה־פן מזה. נראה שבמצב כזה אפילו יהודי צרפת יצביעו בהמוניהם למרין לה־פן, שהוכיחה בהתנהגותה ובעמדותיה את עמידתה לימין ישראל ולימין יהודי צרפת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
ז'אן פול סארטר סבל מילדותו מעיוורון חלקי בעינו הימנית. בסוף ימיו מצבו החמיר, והוא סיים את חייו כשהוא עיוור כמעט גמור בשתי עיניו. נראה שהעיוורון הפיזי של סארטר הוא סמל לעיוורון האידיאולוגי שמנע ממנו, ומונע עד היום מתלמידיו וממשיכי דרכו, לאבחן את המציאות נכוחה. נותר לקוות שיהיו כאלה, גם מבין אחינו היהודים, שיפגינו בעמדותיהם ובהחלטותיהם, באומץ ליבם ובצלילותם, את פיכחותם.
