בשבת שאחרי השבעה באוקטובר ראיתי בבית הכנסת בחור שלא ראיתי מעולם. הוא חבש קסקט והגיע עם בתו הפעוטה. בזמן התפילה הוא הראה לה את ספר התורה ואת כיסא אליהו, אך שמתי לב שהוא אינו מחזיק סידור ונראה תלוש למדי. הבנתי שהוא לא "מתחזק" שבא לתפילת מנחה, אלא אדם שכנראה לא ביקר בבית הכנסת הרבה מאוד זמן, אם בכלל. ככל שחשבתי על כך הגעתי למסקנה שזו כנראה תגובה למלחמת חרבות ברזל. הטבח האכזרי הבליט מחדש את השאלות הנושנות: מי אני? מדוע להיות יהודי? במה מתבטאת היהדות שלי?
מלחמות קיומיות מעוררות את הלב לשאלות קיומיות, ובמדינת ישראל הדברים נכונים על אחת כמה וכמה. כבר במלחמת העצמאות ובמבצע קדש חלה התעוררות רוחנית כזו או אחרת אצל חלק מהחיילים, אבל הדברים תפסו תאוצה במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים. השיבה לאתרים התנ"כיים, ובמיוחד כיבוש ירושלים העתיקה והר הבית, הביאו להתעוררות רבה בציבור. אצל החיילים שהשתתפו בקרבות הייתה לכך משמעות מיוחדת. כך למשל אמר אחד המשתתפים בספר הנודע "שיח לוחמים", שראה אור זמן קצר לאחר המלחמה: "היה בזה משהו מיוחד פתאום להיכנס לעיר העתיקה… כבר ניתקתי את הקשר שלי עם המקומות הקדושים מעבר לגבול… ופתאום – מערת המכפלה".
המפגש עם האתרים ההיסטוריים עורר זיקה וקשר שהיו רדומים שנים רבות. חיילים צעירים חשו כי מהלכי המלחמה היו פתאומיים ובלתי ניתנים להסבר על פי קריטריונים צבאיים בלבד. רבים חזרו וקראו בתנ"ך, במיוחד את הקטעים הנוגעים למקומות כמו חברון, שילה, בית־אל ועזה.
אך הזיקה שהתעוררה לא החזיקה מעמד ימים רבים. אדרבה, היא התחלפה בתחושת שאננות, ביטחון עצמי מופרז ואף נהנתנות. במלחמת יום הכיפורים, האופוריה הזו הומרה בתדהמה, ייאוש וביקורתיות. משה דיין, גיבור המלחמה הקודמת, נחשף ברגעים הקריטיים כמי שמצוי בהלם ובאובדן עשתונות, ומדבר על חורבן בית שלישי. ערעור הביטחון המופרז וההתמודדות עם חרדת המוות יצרו משברים נפשיים, שהובילו לא פעם לתהיות על החיים ולשאלות קיומיות.
עיתוני התקופה, בפרט ביטאון התנועה הקיבוצית "שדמות", תיארו תחושת חיפוש שפשתה בחלקים רחבים של העם, ושהובילה לא פעם לחזרה אל היהדות. התעוררה תחושה שהערכים הציוניים הקלאסיים של עלייה והתיישבות כבר אינם מספקים תשובה לשאלה "למה אנו כאן". כך למשל תיאר ד"ר חגי בן־ארצי, באוטוביוגרפיה שלו "דרך אחרת", אירוע שקרה במשפחתו. אחיו אמציה, שהיה טייס מצטיין, החליט לרדת מן הארץ לאחר המלחמה. בייאוש שפקד את החברה הישראלית הוא חש שאין לו עתיד כאן, ופנה לחפש את מקומו באמריקה. בן־ארצי מספר כי למחרת העזיבה ראה את אביו שמואל, בוגר ישיבת נובהרדוק המפורסמת, שעזב את הדת לאחר עלייתו ארצה והצטרף לקיבוץ, מחטט בבוידעם. לשאלתו התברר כי האב מחפש את התפילין שלו, לאחר עשרות שנים שלא הניח אותן. אם הציונות והתנ"ך לא הצליחו להשאיר אפילו את הטייס שלחם למען הגנת ישראל, הוא חש, כנראה הפתרון נמצא בערכים הישנים של היהדות.
כולם נשא הרוח
הוואקום הערכי בא לידי ביטוי בעיקר אצל הצעירים. החיפוש כלל בין השאר פנייה למיסטיקה ופריחת קבוצות של יוגה, מהרישי, סיינטולוגיה, סדנאות אסט ואימן, וכן שימוש בסמים מסוגים שונים. אז גם החלה תופעת החזרה בתשובה, כפי שכתב אמנון דנקנר בהארץ, ב־1981: "אולי בעצם הכול באמת התחיל מהמלחמה, אולי לא. אבל יש לי הרגשה שדווקא מהמחזור שלנו, מהחבר'ה שהיו בזמן המלחמה בסדיר ואכלו אותה ככה בגדול, יש המון שהולכים על העניין הזה (של חזרה בתשובה, ד"י). אנחנו יצאנו מסובכים מכל העניין הזה". דנקנר כתב על כל מיני חבר'ה ש"נעלמו לשבוע שבועיים, וחזרו עם כיפה ומבט מבריק בעיניים". המאמר, תחת הכותרת "כולם נשא הרוח", תיאר את הידלדלות המעגלים החברתיים, בעקבות אלה שעזבו את העולם החילוני לטובת ישיבות בירושלים ובבני־ברק.
אכן, שנות השבעים והשמונים היו שנות פריחתה של תנועת התשובה. הזרם של חילונים שנעשו חרדים החל בטפטוף, אך הלך והתגבר. אוכלוסייה זו, שהייתה "מלח הארץ", כללה אמנים, קציני צבא, טייסים, אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים ועוד. כך למשל סיפר אלי מירב, טייס חיל האוויר, כי המלחמה זעזעה את כל מערכת המוסכמות שלו. "היה עצוב לראות כיצד כל אותם דברים שבהם בטחנו התפצחו בזה אחר זה". שלושה חודשים לאחר המלחמה הציע לו חבר ללכת לדבר עם רב, כדי "שאולי נבין משהו ממה שהולך כאן". השיחה עם הרב הותירה עליו רושם בלתי רגיל. אותו בחור ישראלי ששירת בטייסת, תרם למולדת ועמד ללמוד רפואה ברומא, שמע לראשונה בחייו על משה רבנו, מעמד הר סיני ומערכת המצוות. הדברים חדרו אל ליבו, העניקו לו תחושת משמעות, ומכאן הייתה קצרה הדרך אל הישיבה ("בנתיבות שבים", תשל"ט).
רוב החוזרים בתשובה פנו אל הזרם החרדי. היו לכך כמה סיבות: החרדים נתפסו כאותנטיים יותר, לעומת הדתיים־לאומיים שהדימוי שלהם באותם ימים היה פשרני ו"פרווה". אלה שנטשו את העולם החילוני שאפו להתמסר לחיים הדתיים ולא לנסות להיות "מקף מחבר", כהגדרתו של יוסף בורג. שנית, באותם ימים הציונות הדתית התמקדה בתוצאות מלחמת ששת הימים: גוש אמונים, שהוקם בראשית 1974, ריכז את מיטב הכוחות על מנת ליישב את השטחים שהתווספו למדינה. אנשיו שאפו להוביל תנועת תשובה רחבה בנוסח הראי"ה קוק, והאמינו כי חידוש ההתיישבות, ערך מרכזי בציונות החילונית שהחל להיזנח, ייצור תחייה רוחנית שתרתום גם את אנשי הציונות העובדת אל המסורת היהודית. זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שהציבור הדתי־לאומי כמעט לא השקיע משאבים בפעילות יזומה ל"קירוב רחוקים", כפי שעשה העולם החרדי.
משכך, רוב המוסדות שהוקמו עבור חוזרים בתשובה היו בעלי אוריינטציה חרדית (יוצא דופן היה מכון מאיר). הם ערכו סמינריונים, פתחו ישיבות ומדרשות, קיימו שיעורים והרצאות לקהל הרחב, ופנו באופן יזום אל אותם "מחפשים". התוצאה לא איחרה לבוא: אלפים ואולי רבבות חזרו בתשובה. תנועת החוזרים בתשובה הפיחה תקוות רבות בקרב שומרי המצוות, שהאמינו כי תחזיותיו של הראי"ה על תנועת תשובה רחבה קרובות להתממש: "יתפתח הישוב בארץ ישראל, ייבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה… והצביון הטבעי להם הוא אשר יביא את התשובה הגדולה, את התשובה מאהבה, בלא שום נפילה חמרנית, כי אם תשובה פנימית נובעת מעומק האמת שבאור החיים של הנשמה" (אורות התחייה, לא). אולם הדבר לא התרחש, וההמונים לא קיבלו על עצמם שיבה לשמירת תורה ומצוות.
הדבר נבע מכמה סיבות. ראשית, קודי ההתנהגות בחברה החרדית מובחנים ביותר, והחוזרים בתשובה נדרשו להתאים עצמם למסגרת נוקשה שהתקשתה לקבל אותם לתוכה. הם שילמו מחיר אישי ומשפחתי כבד, שהרחיק מצטרפים חדשים. החברה החרדית הקטנה לא הצליחה להכיל את שפע החוזרים בתשובה, ובשלב מסוים אף נבהלה מפערי המנטליות. כתוצאה מכך דורגו החוזרים בתשובה בתחתית עולם השידוכים, ולא פעם נתקלו בקשיים בקבלת ילדיהם למוסדות החינוך. בנוסף, מרבית החוזרים בתשובה שהצטרפו לעולם החרדי נבלעו במעמקי הישיבות, עברו לשכונות וליישובים חרדיים ובאופן כללי נטו שלא להשתלב בחברה הכללית. הייתה זו החמצה גדולה לחברה הישראלית כולה, שהפסידה את מעורבותם של אלה שמסוגלים "לדבר בשתי שפות" ולהוות גשר אמיתי בין העולם החרדי והדתי לעולם החילוני, כמי שמכירים את שני העולמות. קשיים אלה לא היו נחלת החוזרים בתשובה שהצטרפו לציונות הדתית, אולם כאמור מספרם של אלה היה קטן יחסית.
התנפצות האמונות
מלחמת חרבות ברזל שבאה לפתחנו מתוארת בפי רבים כ"מלחמה תנ"כית". היא מערערת דפוסי מחשבה ואמונה שהיו מקובלים במשך עשרות שנים, ובכך שוברת זהויות. מסקר שפרסם שמואל רוזנר בתחילת נובמבר באתר "המדד" עולה כי 19% מהציבור נעו ימינה בדעותיהם, לעומת 2% בלבד שנעו שמאלה. מי שגולש ברשתות החברתיות מתקשה להחמיץ את מבול הפוסטים שעוסקים בהתפכחות ושינוי עמדות. רוב השינויים, כך נראה, עוסקים בעמדות פוליטיות: אנשים שהיו בעד דו־קיום והאמינו בשלום חשים כי אמונה זו התנפצה. אפילו אנשי הקיבוצים בעוטף, שבמשך שנים דגלו בדו־קיום ואף תמכו בהתנתקות, מתבטאים במונחים של "לשטח את עזה".
אך לצד זאת, לא מעט מהפוסטים מבטאים גם תנועה גם כלפי הזהות היהודית. עומר ברק, סופר תל־אביבי, כתב בפוסט שהכה גלים: "במסגרת חשבון הנפש… עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי. וואו. כמה שנאתי את צמד המילים האלה. בכל הרצאה בחו"ל הייתי אומר שאני ישראלי, ואם מישהו היה שואל משהו על היהדות שלי הייתי אומר שאני לא. שנולדתי יהודי, אבל אין בי שום דבר ושום כלום יהודי… וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא יכול לברוח מזה. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני גם לא רוצה. אני גאה ביהדות שלי. אני מתבייש שהתכחשתי לה. אני לא אלך עכשיו עם כיפה וגם לא נראה לי שתראו אותי בבית הכנסת, אבל אני אחפש את היהדות שלי".
מתוך לקחי ההיסטוריה נראה שאנו עומדים לפני גל חדש של התעוררות רוחנית, שיהיה גדול ומשמעותי מזה של מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. ההשפעה ארוכת הטווח של חשיפה בזמן אמת לסרטונים של מעשי הטבח הקשים ביותר שנעשו ביהודים מאז השואה, מזעזעת את הנפשות. האם הזעקה הפנימית אכן תוליד את תחילתו של גל התעוררות המוני, כמו שצפה הרב קוק?
מבחינה מסוימת נראה כי האפשרויות היום רחבות בהרבה מאלה של לפני חמישים שנה. עולם התשובה של אז הובל כאמור בעיקר על ידי ארגונים חרדיים, שעודדו את החוזרים בתשובה להתנתק מעולמם הקודם. חומרי עזר מתאימים כמעט לא היו. היום, לעומת זאת, מדובר בסאגה שונה לחלוטין. רשת האינטרנט שפרצה לחיינו רוויה בתכנים ובשיעורי תורה הזמינים לכל אחד מבלי להזדקק לרב או לישיבה. אנשים יכולים ללמוד יהדות מבלי שאיש סביבם יודע זאת, תוך שהם ממשיכים בצורת חייהם הקודמת.
גם החברה הישראלית נעשתה מסורתית יותר, וכיום רבים מהחוזרים בתשובה עושים זאת ממקומם, בלי לנטוש את עיסוקיהם, לנדוד לערים חרדיות ולהתנתק מבני המשפחה. המודעות לנזקים שנגרמו עקב ניתוקם היזום של החוזרים בתשובה מעברם ומעולמם החילוני, הביאה להבנה שמי שהיה חילוני במשך שנים רבות צריך לעשות את דרכו אל היהדות במתינות ובהדרגתיות.
בלי התנשאות, בלי פוליטיקה
לצד זאת, ישנם גורמים שעלולים לעכב את התהליך. אחד מהם הוא הדימוי הציבורי של פעילות ה"קירוב". בערים לא מעטות קיימת התנגדות לפעילות הגרעינים התורניים, הנתפסת כ"הדתה". רק ביום הכיפורים האחרון חווינו אירועים קשים בכיכר דיזינגוף, כאשר אנשי מחאה הפגינו נגד תפילה מסורתית במרחב הציבורי. אכן, היו בהם גם גורמים קיצוניים שעניינם זריעת פילוג, אך גם אזרחים מן השורה שחשו חוסר נוחות נוכח נימה של עליונות והתנשאות מצד העוסקים ב"קירוב רחוקים", טענה שלא ניתן לשלול אותה.
קשה לשים את האצבע, אבל כשאנשים לא מעטים חשים כך, הדבר דורש בירור פנימי. אחד מראשי המרכזים הגדולים לקירוב בגוש דן אמר כי כשהוא רואה חילונים הוא חושב איך לשנות אותם. זוהי גישה מתנשאת, גם אם היא נעשית מתוך אלטרואיזם, ולא פלא שהיא מעוררת התנגדות. על סמך ניסיון לא מבוטל שצברתי אוכל לקבוע שהתנשאות והסתגרות הן הדבר המרחיק ביותר מן היהדות. משום כך, האתגר המרכזי העומד בפני שומרי התורה הוא היכולת לא להפריע. כן, פשוט לתת לדברים לקרות, לקבל את אותם מתקרבים בלי לנסות לשנות אותם; להנגיש וללמד את עיקרי היהדות האותנטית בגאון, אבל להתרחק מאידיאולוגיה ומפוליטיקה.
כדי לעשות זאת, גם שומרי המצוות צריכים לעבור "התפכחות" ולשאול את עצמם בכנות: מהי תרומתנו לתחושת הריחוק כלפי היהדות? האם צורת הניסוח של הרעיונות שלנו ברשתות החברתיות ובתקשורת, ובפרט של נציגי הציבור הדתי והחרדי, מכבדת ומדויקת? האם אנו יודעים לתת לכל אחד ואחת תחושה שהוא מקובל בבית הכנסת לא רק בשעת מלחמה, בלי קשר ללבוש, למראה ולנטיות האישיות או הפוליטיות? האם קיימת תחושת התנשאות כלפי מי שאינם כמונו?
חשוב להבין כיצד הטרמינולוגיה הדתית נשמעת בצד השני. לדוגמה, לפני כמה שנים התפרסם קמפיין של זרם מסוים בחסידות חב"ד, שביקש להנגיש את נושא הגאולה לציבור הרחב. הקמפיין התהדר במיליוני צפיות באתרי תוכן חילונים, אבל כששאלתי חברים הנמנים על קהל היעד מה דעתם על הסרטונים המהוקצעים, הם ענו שלא התחברו כלל. התברר שהמילים "גאולה" ו"משיח", שהופיעו בקמפיין שוב ושוב, יצרו אצלם אנטגוניזם ודחייה. זהו אתגר גדול למתג מחדש מושגים שמזוהים כיום עם עמדות שליליות, בעקבות השפעה רבת שנים. אגב, המיתוג מחדש חשוב לא רק כדי ליצור תדמית חיובית כלפי חוץ, אלא גם עבור המעגלים הפנימיים. זו הזדמנות להתחדש עם כל הטוב והשפע שיש לעולם החילוני להעניק לצורת המחשבה ולאורח החיים הדתי.
המלחמות הקודמות במדינת ישראל הביאו איתן גל התעוררות רוחנית, אך אלה לא הובילו עד כה לשינוי שסחף את החברה הישראלית. המלחמה הנוכחית מביאה לפתחנו התרחשות נוספת, גדולה מקודמותיה. האם הפעם נדע לעשות זאת אחרת?
