אי אפשר להקשיב לשיח הציבורי בישראל בלי להיתקל בריב המכוער הנמצא במרכזו, דוחף את ראשו המכוער לכל אמצעי תקשורת ישנה או חדשה: הדיון האם האחריות לטבח 7 באוקטובר מוטלת על "הצבא" או על "ביבי". הדיון הזה מזיק ביותר בעיקר כי הוא מיוסד על הנחת עבודה לפיה יש מישהו בהנהגת המדינה שידיו נקיות מהאירוע הזה. הרי הדיכוטומיה בין "ביבי" ל"צבא" נובעת מהחלוקה המפלגתית בישראל. כלומר, את שיח האשמה הזה מנהלים אנשים שעדיין, גם אחרי הטבח, בטוחים שהמפלגה שלהם "בסדר" ושנציגיה צריכים לנהל פה את העניינים אחרי המלחמה. את הנחת העבודה הזאת חייבים לעקור מהשורש באופן דחוף.
אירוע כמו 7.10 הוא ליקוי מאורות כללי. עמוק. גורף. הטבח הוא תוצר של הנהגה שלמה, מסורת פוליטית שלמה, תפיסה ביטחונית שלמה ותיקה ומושרשת. מי שחושב שדי בשינוי פרסונלי במשרה כזו או אחרת – לא הבין את האירוע. כדי להמשיך להתקיים כמדינה אנחנו צריכים ראש ממשלה חדש. שרים חדשים, וגם כנסת חדשה לגמרי. קואליציה ואופוזיציה. כל צמרת מערכת הביטחון -מדרגת תא"ל ומעלה בצה"ל ומקביליה בשב"כ ומוסד – חדשים. שינוי של דורות צריך להתבצע ביום אחד כדי שיהיה לנו סיכוי לנצח במלחמה, שאנחנו נמצאים רק בשלב הראשון שלה.
עם ישראל החכם חייב להבין שההנהגה שהביאה אותנו לשבת השחורה, לא תוכל בשום פנים להוציא אותנו ממנה. נתניהו כבר הבטיח להשמיד את חמאס ב-2009. כיום אנחנו יודעים שהוא שיקר במתכוון כבר אז. ממערכת הביטחון, שכמו כלבלב על דשבורד אישרה את אוסלו, ההתנתקות ועסקת שליט, ומשכפלת את עצמה כבר 30 שנה לפחות, ודאי שאין מה לצפות.
המצב כרגע הוא שעם שלם של אריות דוגמת אלחנן קלמנזון ז"ל, שלא מפחדים מדבר, מונהג על ידי חבורה שלא מפסיקה לפחד מהצל של עצמה, מקמפיינים של כל מיני רונן צורים, ובעיקר משכפלת את עצמה ללא הכר. אותם שמות, אותם פרצופים ובעיקר אותן סיסמאות כבר 30 שנה, ומי שמעז להציע כיוון אחר נזרק החוצה.
עצם העובדה שעשור אחרי הביזיון הבלתי נתפס של צוק איתן, על עסקאותיו והפסקות האש שלו, עם הילד החמוד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג אחרי שהרמטכ"ל גנץ בנאום הכלניות ההזוי שלו קרא למשפחות המפונים מהדרום לחזור הביתה, עצם העובדה שעשור אחרי הפארסה הזאת אנחנו עדיין עם אותם ביבי וגנץ בהנהגת במדינה, היא עדות לכישלון העמוק של המערכת הפוליטית שלנו.
מתחילת המלחמה יצאו ביבי וגלנט מגדרם כדי להפגין ש"הפעם זה שונה", נדחפים בעיקר מחוסר ברירה כי התגובה מלמטה, של הצבא עצמו על מאות אלפי חייליו, הייתה באמת שונה, כי הגיעו מים עד נפש. והנה, באתגר האמיתי הראשון מתחילת הלחימה – העסקה עם חמאס – חזרו כולם בדיוק לאותן זמירות.
נתניהו שוב פעל בניגוד גמור לכל מה שכתב בספריו ולכל מה שהבטיח לפני רגע, מערכת הביטחון שוב הודיעה ביוהרה חלולה שהיא "מסוגלת להכיל" את שחרור המחבלים, והשרים הודיעו בפרצוף רציני שהם "סומכים על מערכת הביטחון" (ברצינות, אתם סומכים על ההערכות שלה? מה זה אומר עליכם?) ולמעשה הסתתרו מאחוריה.
ושוב, בדיוק כמו בעסקת שליט ובכל ההסכמים הארורים – אותם קולות בודדים המעזים ללכת נגד הזרם לא רק שלא נשמעים אלא נמצאים תחת מתקפה ארסית.
אם לא נצמיח מתוכנו הנהגה בן גוריונית, הנהגה שתהיה מסוגלת להתעלות מעל רווח מיידי ולהקריב אותו למען אידיאל משותף עתידי, עתידנו כאומה חופשית בחבל הארץ הקשוח הזה מוצב תחת סימן שאלה גדול.
לא שחרורם של 230 חטופים בהווה הוא המבחן העליון של הנהגת ישראל, אלא מניעת אלפי ורבבות החטופים הבאים. מאה שנה קדימה.
ב-2011 כשנכנענו לעסקת שליט הנוראה, איש לא דמיין את מראות הזוועה המפרנסים את ביעותי הלילה שלנו כבר חודש וחצי, של חטיפת אמהות ותינוקות בידיהן. את מה שצופה לנו העתיד אם ניכנע שוב לחמאס אנחנו לא רוצים ולא מסוגלים לדמיין כרגע, אבל זה בדיוק תפקידו של מנהיג ותפקידה של הנהגה, לצפות קדימה, לעמוד בפרץ, לדאוג לילדינו ולילדיהם ונכדיהם שטרם נולדו.
אם לא נשמיד את חמאס וגם את חיזבאללה היום, במחיר הכבד שזה יעלה, נגלגל את המשימה הזאת הלאה לדור הבא – הוא יאלץ לבצע זאת במחיר כפול ומשולש. תוך כמה עשרות שנים, הרף עין היסטורי, אנו רואים בעיניים שלנו איך האמת הזאת מתגשמת בצורה הנוראה ביותר.
כשהגבנו כפי שהגבנו לחייל אחד שנרדם בטנק, קיבלנו גזרה שלמה שנרדמה בשמירה. בפעם הבאה שנירדם אולי לא נתעורר.
נתפלל לאלוהים שייתן להנהגה שלנו לב חדש ורוח חדשה, ואת הכוח לעשות חיל, להחזיר את כל החטופים ולהשמיד את החוטפים ועוזריהם מתחת השמיים.
