הפעלות בטוויטר הן ברוב הזמן ביטול תורה אבל יש שהן מעוררות הרהור תשובה. לפני זמן מה פרסם העיתונאי ניר גונטז' את ההפעלה הבאה, שנועדה לכותבים ופובליציסטים: שתפו בטקסט האחרון שפרסמתם לפני שמחת תורה. האמת היא שלא כל כך זכרתי מה היה הטקסט האחרון. העולם שלפני שמחת תורה תשפ"ד נדמה עליי כחבוי מאחורי מסך של עופרת ושל דם. אבל ההפעלה הצליחה להפעיל אותי אז חיפשתי את השם שלי בגוגל ומהר מאוד מצאתי אותו מתנוסס מעל טקסט ביקורתי נוקב נגד חוברת שהציבה סייגים לריקוד של נשים עם ספרי תורה. כיוון שכבר הסכמתי בליבי להיענות לאתגר של גונטז', שיתפתי בתגובה את הקישור לטקסט שלי. אבל הוספתי לו אימוג'י של אדם שמטיח את ראשו בכף ידו בתסכול ובבושה.
כבר חודשיים בתוך המלחמה הזאת – אני ישן על הקרקע בתוך סופות אבק וחול, קולות הפגזים בוקעים עמוק את עור התוף, והגעגועים למשפחה ולחיים נורמליים צורבים בנפש. ולמרות זאת עיקר המאמץ שלי, זה ששואב ממני הכי הרבה כוחות, הוא המאמץ לתת אמון. בכולם. לתת אמון במכונת הסיוע המשומנת של "אחים לנשק", ולתת אמון באלפי החרדים שמתגייסים בהמוניהם לשירות צבאי מזורז. להאמין לראש הממשלה שהוא נשאר במשרדו למרות הכול כדי לעשות למעננו, ולהאמין למי שמוחים נגדו תוך כדי הלחימה שהם לא מנסים לנצל את המצב אלא באמת חושבים שהוא בלתי כשיר. לא להאמין מן השפה ולחוץ. להאמין באמת. לכן זה עד כדי כך קשה. להאמין ולא לומר מילה רעה על אף אחד, בשום מצב.
כבר חודשיים בתוך המלחמה הזאת – אני ישן על הקרקע בתוך סופות אבק וחול, קולות הפגזים בוקעים עמוק את עור התוף, והגעגועים למשפחה ולחיים נורמליים צורבים בנפש
זו בחירה שהפציעה אצלי מיד עם פרוץ הלחימה. בתחילה חשבתי שהיא מגיעה מתוך רצון לא לפגוע בלכידות של הכוחות. צבאותיו של אחאב ניצחו במלחמה על אף שהשתחוו לעבודה זרה כיוון שלא היו לשון הרע ומריבות ביניהם. ואנחנו הרי רוצים לנצח. אז נתאחד עכשיו, כפי שקראה פעם סיסמת בחירות של אחת המפלגות, ונריב אחר כך. אבל ככל שהימים נוקפים המלחמה המסוימת הזאת מתבררת כסיפור גדול יותר, שהבחירות שלנו בתוכו יישארו איתנו.
אחד המונולוגים הכי מצוטטים של שייקספיר הוא הנאום של הנרי החמישי לפני הקרב עם צרפת. יש בו הרבה תיאורים מליציים על כך ששם הקרב יינשא בכבוד וביראה לנצח נצחים, אך הוא חותם בהצהרה יותר קונקרטית: "מִי שֶׁדָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אִתִּי הַיּוֹם, / אָחִי הוּא; גַּם אִם הוּא נָחוּת בַּדָּם, / הַיּוֹם הַזֶּה אֶת מַצָּבוֹ יַשְׁבִּיחַ. / וַאֲצִילִים אַנְגְּלִים שָׁם בַּמִּטָּה / יְקַלְּלוּ יוֹמָם שֶׁלֹּא הָיוּ כָּאן, / וְגַּבְרוּתָם יַשְׁפִּילוּ בִּפְנֵי כָּל מִי / שֶׁפֹּה נִלְחָם". הקרב הזה, מבטיח המלך ללוחמיו, יפתח מחדש את הקלפים. ימוסס מבנים חברתיים ישנים ויצרוב בריתות חדשות. וכך קרה אומנם לאורך ההיסטוריה. החל מן הפלבאים, בני המעמד הנחות ברפובליקה הרומית, שזכו לשוויון זכויות כשחזרו מהקרב מול הלטינים בתחילת המאה החמישית לפני הספירה; וכלה במעמד האפרו־אמריקנים בארצות הברית שהשתנה ללא הכר אחרי שלחמו שכם אל שכם עם אחיהם הלבנים במלחמת העולם השנייה.
זו תנועה קצת מפחידה, כי אני לא יודע איך תיראה המדינה שלי בסוף. אין לי דרך להחליט מי יבחר להצטרף ומי ינשור. אני לא יודע אם כל מי ששמחו לראות את יאיר גולן עולה על נשק ומדים, שמחו לראות עם אותם נשק ומדים גם את ח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית. ולהפך. ואכן גם בכל הדוגמאות מן העבר היו מי שלא הסכימו להקשיב לגלגלים המסתובבים של ההיסטוריה, וניסו בכוח לשמר את המבנים הישנים. אבל זה אף פעם לא הצליח. "כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש", כתב הראי"ה קוק. וכשחוזה חדש נוצק הוא זקוק להרבה מאוד אמון. לזרם שופע ואינסופי של אמון שירווה את יסודותיו. השאלה ההיא עם הנשים וספר התורה היא באמת שאלה חשובה. אני עדיין מאמין בכך. ובאותה מידה אני גם מאמין שהעמדה שלי בסוגיה היא מוצדקת, ושאמשיך להשמיע אותה בבהירות גם בעתיד. אבל זאת לא יכולה יותר להיות עילה למתקפה. זה כבר לא נושא שיכול להוציא ממני ניסוחים עוקצניים וחריפים מול מי שדעתו אחרת. היטב מדי הובהר ביום שמחת תורה שכולנו כאן רוקדים, גם אם במקצבים שונים, סביב אותו הספר.
