הכנר עדיין על הגג, אבל יש לו שריון ונשק. חברים מחו"ל מספרים לי על גל אנטישמיות שלא דמיינו בסיוטיהם; על צעקות "יהודי מלוכלך" ברחובות מנהטן. אמרתי להם: גם כאן, בישראל, מסוכן ליהודים. אמרו לי: נכון, אבל אין לך מושג כמה נורא כשאין לך למי לפנות אחרי שמאיימים עליך ברחוב. ישראל שונה לא בגלל הסטטיסטיקה של הפגיעה ביהודים, שנוראה כאן יותר, אלא משום שבישראל מתפוגגת מעט תחושת חוסר האונים. בישראל כולנו ביחד על הגג, ולידנו המקלע.
ובכל זאת, הכנר עדיין על הגג, ולכן ההצדקה הביטחונית לקיום המדינה אינה מספקת. נשבענו "לעולם לא עוד", אך בשמיני עצרת עברנו יום באושוויץ. ברית הגורל של היהודים בישראל חזקה כתמיד בכל הנוגע לעצם זהותנו היהודית. אך הטבח העמיד בסימן שאלה את תרומתה של המדינה לברית הגורל הזו. האם המדינה באמת מגינה על גורלנו המשותף? אולי אין ברירה אלא לעלות קומה, ולחשוב מהי תרומתה של המדינה לברית הייעוד: לחלומותינו הרוחניים ולתקוותינו העילאיות.
אם נחזור לציור של שאגאל, צריך לזכור שיש דרך נוספת להבין אותו: נראה שהכנר שלו אינו צועד על הגג, אלא מרחף מעליו, לכיוון השמיים. קל הרבה יותר לשמור על שיווי משקל כאשר יש לך כנפיים. וכאן אנחנו בבעיה שאינני יודע איך להתמודד איתה: הפערים הרוחניים בינינו גדולים מדי. לחבריי החילונים האדוקים אין עניין בברית ייעוד שבמוקדהּ הקריאה "מי לה' אליי"; לי אין שום עניין בברית ייעוד שמוציאה את א־לוהינו מן התמונה. סבַי והוריהם לא באו לכאן כדי להקים בישראל רק עוד דמוקרטיה ליברלית סתמית; בשביל זה אפשר לגור בכל מדינה אחרת במערב. המשורר החילוני המאמין נתן אלתרמן כתב כך על ספינות המעפילים: "כי מוליך אותן צו לידותיו של העם / כי מוליך אותן דבר א־דני אל אברם". תלמידי־תלמידיו כבר לא מוכנים לחתום על המילים הללו. אין לי תלונות אליהם, אבל באמת אינני יודע איך נתקדם מכאן. רוב העם דתי־מסורתי, אבל בהקשר הזה אין די ברוב. בלי אמונה ששותפים בה כמעט כולם קשה מאוד לכונן ברית ייעוד.
אם נחזור לציור של שאגאל, צריך לזכור שיש דרך נוספת להבין אותו: נראה שהכנר שלו אינו צועד על הגג, אלא מרחף מעליו, לכיוון השמיים. קל הרבה יותר לשמור על שיווי משקל כאשר יש לך כנפיים
ואף על פי כן, הכנר עדיין על הגג. האדמה מדממת, השמיים אפורים ושותקים ופלדת השריון קשוחה ודוקרת. ובכל זאת, הכנר מתעקש להמשיך לנגן. אולי מחר יהיה בהיר יותר, ואם לא מחר – אז מחרתיים. ובינתיים, אנחנו יודעים שאת המנגינה הזו דווקא אפשר להפסיק, אך אנחנו לא ניתן לזה לקרות. לא במשמרת שלנו, ולא לעולם. לפעמים מנגינה מקבלת משמעות רק באמצעה, או אפילו לקראת הסוף; צלילים שנשמעו צורמים משתלבים פתאום לכדי הרמוניה מפתיעה, כובשת אוזן. לרגע אחד הכול הופך אז צלול ונהיר. אנחנו לא שם, ואולי רק בנינו או נכדינו יזכו לרגע הזה. אם אכן זה גורלנו, גורל דור המדבר, אזי על ערש דווי נאמר בגאווה לילדינו: אומנם גאולה לא הצלחנו להביא לכם, אבל שאו עיניכם וראו – הכנר שלנו עדיין מנגן על הגג, ולרגע אחד לא הפסיק.
