הכירו את גבי. גבי הוא גבר בשנות השלושים לחייו, אב לשני ילדים קטנים ובעל עסק עצמאי קטן לתיקון מחשבים. לגבי אין ממש סדר יום קבוע. הוא יכול לקבוע עם הלקוחות שלו בבוקר או בערב. אבל גבי שלנו אידיאליסט. איך שפרצה המלחמה, הוא וכמה חברים ביקשו להתגייס להגנה המרחבית באזור מגוריהם. בפיקוד התלבטו, אמרו שלא בטוח שיש צורך ושהם מתוגברים יפה. אבל גבי וחבריו התעקשו והוא קיבל צו 8. מאז הוא מסתובב במושב בחזה נפוח עם האם 16 המקוצר שקיבל. מדי שישי שולחים לו הביתה חלות טריות ועוגה. אה, ויש גם את היתרון הקטנטן הזה – גבי מקבל עכשיו שתי משכורות. בבוקר הוא עובד, בערב נותן איזו משמרת של שעתיים ואיזה יופי, יש גם הכנסות מהעסק וגם ימ"מים.
אלפי גברים בארץ הם כמו גבי. אנשים עם חיוך חביב מתחת לשפם הטרי, שהמלחמה הפכה לאחלה של מקור פרנסה עבורם. מי יעז לבקר אותם עכשיו? זה לא פופולרי, ו"שקט יורים", ואין על עם ישראל עם 130 אחוזי הגיוס שלו, אז למה להרוס?
חוץ מגבי ישנו גם הבסיס ההוא בצפון, כך סיפר לי חבר מגויס. הבסיס הזה התרוקן ממאות חיילים שירדו דרומה. נותרו שם בודדים בלבד, אבל מתברר שאיש לא עדכן את הגורמים הרלוונטיים בעניין מצב הנוכחות. מדי בוקר נכנסות אליו בפקודה משאיות מלאות בחלב, לחם, מעדנים וקייטרינג עם ארוחה חמה. כמויות אדירות של אוכל שאין מי שיאכל אותן. כל מה שצריך לעשות כדי שזה ייפסק הוא להרים כמה טלפונים ולסדר את העניין. היו גם כמה מילואימניקים שהגיעו לשם וחשבו לעשות זאת, אבל הודעותיהם נבלעו בצנרת הבירוקרטיה הצה"לית. ואולי יש מי שנוח לו לדעת שיש במקרר מדי בוקר 100 מעדנים מיותרים ועשרות חטיפי דגנים, הרי אין לדעת מה ילד יום.
ישנו גם מוטי שם בדוי. מוטי הוא יבואן של אולרים טקטיים משווייץ שהעסק שלו די מדשדש לאחרונה. אבל חברים סיפרו לו שהיום, כל מוצר שמוצמד אליו השם "טקטי" מביא ימבה תרומות. אז הוא התקשר לבן הגולנצ'יק של השכן ושאל אותו אם החבר'ה בבסיס צריכים אולרים. "בטח, נשמח!" ענה החייל. מה אכפת לו להחזיק אולר, אם לא יועיל בטח לא יזיק. ועכשיו יש בחשבון של מוטי 50 אלף שקל מתרומות עבור אולרים שצריך דחוף־דחוף לחיילים שמעולם לא ביקשו אותם.
לא מזמן פגשתי חבר מילואימניק שסגר כמעט חודש בבסיס. שאלתי אותו איך התנאים. הוא סיפר על טקס ההשכמה המוזר של חבריו – מדי בוקר הם מתעוררים ושוטפים פנים בברזייה. כל אחד מהם שולף מערמת התרומות מברשת שיניים חדשה, מניח עליה פס קטן של משחת שיניים חדשה, משתמש וזורק. ככה כל בוקר. הברזייה מלאה במשחות שיניים שהשתמשו בהן רק פעם אחת.
אסור לדבר על זה, לא נעים לכתוב את זה, אבל כולנו יודעים כבר די הרבה זמן שצה"ל הוא ארגון בזבזני, ובחודש וחצי האחרון בורסת ניצול המשאבים של תעשיית המלחמה נמצאת בעליה מתמדת. מי החוצפן מחרב המסיבות שיעז להטיל ספק בתמימות כוונותיהם של כמה מיפי הבלורית והתואר. אבל צריך לומר את זה, גם אם זה לא פופולרי. צריך לדבר על כמויות הכסף האדירות שנשפכות כאן. הביטוי "על חשבון המדינה" הפך להיות ה"רכב חברה" החדש.
חבר מילואימניק סיפר על טקס ההשכמה המוזר של חבריו – כל אחד מהם שולף מערמת התרומות מברשת שיניים חדשה, מניח עליה פס קטן של משחת שיניים חדשה, משתמש וזורק. ככה כל בוקר
למען הסר ספק, לא מדובר בחבר'ה התותחים שמוסרים את עצמם למען העם והארץ ולא ראו מקלחת כבר כמה שבועות, אלא בתופסי הטרמפים בשוליים. גם לא תמיד האדם בקצה שנהנה מהבזבזת הוא האשם. לפעמים זו דווקא המערכת. לפעמים אלו האנשים בצמרת שידם קצרה על הדק התקציבים. לפעמים זה המפקד האחראי שמבקש עוד 7־8 אנשים שהוא לא בהכרח צריך כי אין לו מספיק שעות לחלק להם. אבל מה אכפת לו, הם ביקשו לבוא, אז שיהיה. ולא יזיק שנזכיר לעצמנו מדי פעם שהכסף הזה לא יוצא מאיזו ישות אמורפית שאין לנו קשר אליה. הכסף הזה יוצא מהמדינה שלנו, מאיתנו, מהמיסים שיעלו לנו מחר כדי לכסות אותו. כל משכורת מיותרת כזו היא פחות סייעת לילד עם צרכים מיוחדים ביום שאחרי. אז בפעם הבאה שאתם עושים קופה על חשבון המדינה ומתנהלים בחוסר יושרה בחסות הסעיף שמאפשר אותה – בבקשה תחשבו על הילד הזה. הוא ישלם בסוף את החשבון.
