ומי יכתוב על שבורי הלב, על האנשים שדווקא עכשיו, דווקא במלחמה, עוברים משבר אישי. מי יכתוב על כל האנשים שנפרדו מהם, דווקא עכשיו, מי יכתוב על כל הזוגות שהמלחמה חיסלה להם את האהבה, מי יכתוב על כל האוהבים שנעלמה להם האינטימיות מהקשר, מי יכתוב על הזוגות שדווקא עכשיו התחילו לריב. המלחמה מוציאה כל כך הרבה תסכול, וייאוש, הכול נראה חסר תוחלת, איזה סיכוי יש לזוגיות לשרוד בשעה כזו, ולמי בכלל אכפת עכשיו מלבבות שבורים, יש חטופים והרוגים ופליטים וחיילים שנלחמים, למי אכפת משבורי הלב, למי יש זמן אליהם עכשיו, למי אכפת.
ומי יכתוב על הילדים הקטנים, שחווים פתאום רגרסיה, מי יכתוב על הילדה הקטנה שפתאום חזרו לה הטנטרומים, על הילדה שחזרה פתאום להרטיב בלילה, על הנער שהתמכר פתאום לריטלין, מי יכתוב על הילד הקטן שהתחיל פתאום להרביץ לילדים בחצר, ההורים שלו לא יודעים מאיפה זה הגיע, הוא אף פעם לא הרביץ, לאף אחד, ופתאום הגננות מספרות עליו שהוא נושך ילדים, ושורט אותם, אולי משהו עובר עליו, ככה הגננת אמרה, וההורים שלו מתלבטים אם ללכת לייעוץ מקצועי או שאולי ככה ילדים מתנהגים כשיש מלחמה. למי יש זמן עכשיו בכלל להתייחס לילדה עם התקפי זעם, או לילד שהתחיל להרביץ, למי אכפת, למי אכפת.
ומי יכתוב על הנשים הגרושות, הגיבורות, שכבר חודשיים מגדלות את הילדים שלהן לגמרי לבד. הגרוש שלהן נלחם עכשיו בצבא, אז הילדים איתן כל הזמן, ובניגוד לחברות הנשואות שלהן, שמקבלות חיבוק ותמיכה ואהבה, הן פשוט שורדות את הימים האלה בגבורה, בלי שאף אחד ייגש אליהן ויאמר להן תודה. אותן אף אחד לא צירף לקבוצת וואטסאפ עם עדכונים מהחזית, הן לא יקבלו כסף מאף אחד על הימים הארוכים האלה, להן אף אחד לא קורא לביאות, אפילו שהן הלביאות האמיתיות. הן הלביאות, וכל כך קשה להן עכשיו, כל כך קשה להן עכשיו. וכשהגרוש שלהן חוזר מהצבא, הוא כמובן גיבור ישראל, הכי מושלם והכי חתיך והכי אמיץ, הוא מקבל שווארמה בחינם, וכשהוא אוסף מהגן הילדים וגם הגננת קופצים עליו בהתלהבות, עוד כמה שעות הוא יחזור מהאפטר, והילדים יחזרו אליהן הביתה, עוד יום, עוד שבוע, כבר חמישים ושבעה ימים חלפו מפרוץ המלחמה. גם להן קשה עכשיו. אבל למי אכפת.
ומי יכתוב על אלה שעולמם חרב עליהם, "רק" מבחינה כלכלית. מי יכתוב על כל מורי ומורות הדרך, שהיו אמורים להדריך השנה עשרות קבוצות, וביום בהיר אחד, הכול התבטל, הכול קרס, שנים קדימה. מי יכתוב על כל הקבלנים שנתקעו בחובות, בלי עובדים. מי יכתוב על כל הפקות הקולנוע שהתבטלו, מי יכתוב על כל העסקים הקטנים שהתפוררו, על כל המסעדות שנסגרו, מי יכתוב על כל האנשים שהתקשרו לבנק כדי להגדיל את המסגרת, למשוך הלוואה או סתם לפרוק עצבים. מי יכתוב על כל ההודעות והפוסטים, היי מחפש עבודה, אשמח להצעות. למי יש זמן עכשיו לשמוע על חרדות כלכליות אמיתיות, על חובות ענק שתפחו, על מסגרות אשראי שפקעו, למי יש זמן עכשיו לשמוע על צרות כאלה קטנות ושוליות, למי אכפת, ישנן צרות גדולות יותר.
ומי יכתוב על הקשישים העייפים, שיושבים בלילות מול מסכי הטלוויזיה ומתכווצים בכאב. מי יכתוב על הבדידות שלהם בימים האלה, מי יכתוב על הייאוש שלהם. מי יכתוב על הנערים והנערות. איך לקחו להם את הילדות, בהתחלה הקורונה באה והרחיקה אותם זה מזה, היא לקחה מהם את המסיבות, את הנשפים, את הרכילות בהפסקות, ואת ההצקות בשיעורים. ועכשיו המלחמה הזו באה, ונוגסת להם בשנים הכי יפות, הם אמורים להתאהב עכשיו, להתנשק בפעם הראשונה, לצלוח בגרויות, לעשות רישיון, ובמקום זה הם צופים בטלגרם בסרטונים שקורעים להם את התמימות.
מי יכתוב על הזוגות הצעירים שעוברים עכשיו טיפולי פוריות. ואי אפשר לנסות בחודש הזה, כי יש מילואים, וגם אם אין מילואים, מי בכלל מסוגל עכשיו, בתוך כל המתח הזה, לנסות להיכנס להיריון, למי יש כוח לנשום. מי יכתוב על כל האקסים והאקסיות שאיבדו את החבר לשעבר באסון, וכבר חודשיים לא מוצאים את עצמם, לא יודעים איפה להניח את האבל. מי יכתוב על העובדים הזרים, האומללים, שמצאו את עצמם בתופת הזו, בלי שהם קשורים לכלום, לא שמישהו קשור לסיוט הזה, ובכל זאת, הם לא קשורים אפילו יותר. מי יכתוב על החיילים שפחדו להיכנס לעזה, מי יכתוב על הגברים שבנות הזוג שלהם גויסו בצו שמונה, והם מרגישים עכשיו הרבה פחות גברים, למרות שהם לא, מי יכתוב על כל הילדים שנבהלים מכל אופנוע שעובר ברחוב, מי יכתוב על כל הצעירים שנחלצו מהמסיבה ומעבירים את ימיהם במסך עשן של סמים קלים.
כל כך הרבה סיפורים מתרחשים עכשיו, בימי המלחמה, לכל כך הרבה אנשים קשה עכשיו, יש כל כך הרבה כאב, וכל כך מעט תשומת לב. הלוואי, הלוואי שהייתי יכול לכתוב על הכול, לכתוב את הכול, לחבק את כל מי שזקוק עכשיו לחיבוק.
אוי כמה קשים החיים עכשיו, כמה בדידות יש עכשיו בעולם. ואם גם לכם קשה עכשיו, דעו לכם, שהסיפור שלכם חשוב, וראוי. דעו לכם שלכאב הזה יש מקום. יש לו מקום אפילו שיש סיפורים קשים יותר. זה הסיפור שלכם. וגם הוא ראוי לאהבה. גם אתם, אהובים, ראויים לחיבוק.
