אני מנסה לכתוב, והגרון שלי נחנק. אביחי היה האח הקטן שדרך העיניים שלו למדתי על הכוחות שלי, כי העיניים שלו תמיד היו נשואות אליי. הוא היה ילד מתוק מאוד. סקרן, אוהב אדם וטבע, מתבונן על העולם לפעמים בהשתאות ולא מבין למה אנשים רבים אחד עם השני.
היינו רבים כילדים כמובן אבל ככל שגדל הוא למד להחליק יותר ויותר ושימש איזה גורם מרגיע ומאזן. גם כשאני ממש כעסתי אחרי ריב, תוך רגע הוא היה סולח ומחליק ומציע לי להצטרף איתו לאיזה טיול או לצאת לקניון או במילים שלו: "שומעת אחותי, אני לא רוצה לריב איתך…"
כשהיה בתיכון למד במדרשיית נעם בכפר־סבא. בכיתה שלו היה ילד שלא כל כך הצליח להשתלב והתקשה בלימודים. אביחי הכריח את החברים שלו להכניס את הילד הזה איתם לחדר בפנימייה, אפילו שהוא לא היה מה"חבורה" ובעצם כך שיקם והציל את הילד הזה. זה לא היה החסד היחיד שאביחי עשה בתיכון. חבריו מספרים שתמיד היה עומד מול המורים כשחשב שנעשה עוול, לוחם צדק חברתי שלא היה מהסס גם לחטוף עונשים ממורים שלא ידעו להתמודד עם האמת שלו. יחד עם זאת, הוא היה חבר שטותניק שעושה מלא שטויות אבל לעולם לא פוגע או מותח בצורה מרושעת.
אביחי לא לגמרי הסתדר עם לימוד הגמרא ועשה הסכם עם הרב שלו שבחלק מהשיעורים הוא יתנדב ב"טל לימן", גן לילדים עם צרכים מיוחדים, ואחר כך השלים לבד את החומר.
בהתנדבויות שלו ב"קו לחיים" הוא היה כמעט היחיד שמוכן להחליף טיטולים גם לחניכים בוגרים. לא שלא היה לו קשה, לא שהוא לא נרתע, אלא שהם היו זקוקים לו וכשהיו זקוקים לו, הוא היה מתייצב.
לאחר התיכון אביחי למד בישיבת "שבי חברון" ולאחר מכן התגייס לשלוש שנים מלאות בחטיבת כפיר. חבר שלו סיפר לנו בשבעה שהוא ראה מישהו בכושר וב"רעל" של סיירות מובחרות ולא הבין מה אביחי עושה בגדודים, וכשהוא שאל אותו, אביחי אמר שסיירות זה קל כי במקום שבו כולם נותנים 200 אחוז קל להיות ב־100 אחוז שלך אבל השליחות האמיתית היא בגדודים.
אמי ואני היינו חובשות לו את הפצעים הפתוחים בידיים וברגליים, שרק אחר כך גילינו שנוצרו כי הוא היה לוקח את האלונקה על עצמו כל הזמן וגם הולך אחורה לעודד את האחרונים ועוזר להם להתקדם קדימה. כששאלו אותו אם לא קשה לו מדי הוא ענה שני משפטים שמאוחר יותר הפכנו לסטיקרים לזכרו: "כשאני עוזר למישהו שכואב לו – לא כואב לי! כשאני עוזר למישהו שקשה לו – לא קשה לי!"
בשירות הסדיר התחתן אביחי עם טל, בת דוד של החבר הכי טוב שלו. החתונה הייתה ענקית ושמחה ולאחר שאביחי השתחרר נולדה טליה (5) ואחריה מאור (3.5). טל אמורה ללדת בעוד כחודשיים את בתם השלישית.
לאחר הצבא התחיל לעבוד באלביט כ־QA. מוחו החריף וחשיבתו היצירתית גרמו לו לבלוט ולהתקדם במהירות לתפקיד ראש צוות ומשם לתפקיד של מפתח אוטומציה בחטיבת הרדיו. עד היום יש סיפור באלביט על הבחור שהצליח לשכנע את אלביט לתת לו משרת סטודנט כשאישור הלימודים היה מישיבה ולא ממוסד אקדמי.
בשנתיים האחרונות אביחי וטל גרו בכפר הילדים תלפיות ושימשו כהורים ל־12 בנות־עשרה ללא תמיכה משפחתית. את אחת הבנות הוא אהב במיוחד ומאחר שגדלה ללא אב, אביחי היה אומר שהוא כמו אבא שלה. כשאחד המספידים בלוויה סיפר את זה, שמענו צרחה מהקהל ואחריה בכי שלא פסק, הבכי שלה.
בנוסף לעבודתו באלביט ובתלפיות אביחי למד הנדסת חשמל במכללת רופין בלימודי ערב וסיים את שנתו השנייה כמצטיין דיקן.
לפני כשנתיים המ"פ של אביחי במילואים עבר מ"כפיר" לחטיבת הקומנדו ואביחי רצה לעבור יחד איתו. לאחר חודשים של תחנונים ועם קצת קשרים ועזרה משמיים הוא הצליח לעבור, והיה המאושר באדם כשהגיע לגדוד 7008. הגדוד הזה שומר על כשירות גבוהה ואביחי הצליח, עם כל העומס, לדחוף בלו"ז שלו גם המון מילואים.
אביחי גויס בצו 8 בבוקר שמחת תורה. הוא לא היסס ויצא דרומה, משאיר מאחוריו את טל, בהיריון מתקדם, שתי בנותיהם ואורחים שהיו אצלם בחג.
ביום השלישי ללחימה אביחי וחבריו סרקו שטח בין רצועת עזה לשדרות, לאחר שמסק"ר יצר איתם קשר ודיווח על בריחה של מחבל. אביחי, שהיה קשר מ"פ, סרק אזור הצמוד לכביש 43 ליד צומת שער הנגב. מתלולית חול מכוסה שיחים שהייתה צמודה לשם נפתחה אש ואביחי נפגע מיד. אביחי ויובל הלבני נהרגו במקום ולאחר מספר דקות נפגע ונהרג גם ד"ר איתן נאמן מהתאג"ד שהם אבטחו.
הכוח השיב אש וגילה שם מחפור חמאס שלידו ציוד לשהייה ארוכה ועמדת ירי מבוטנת. התוכנית של המחבלים הייתה להישאר באזור עד להקטנת הכוח הצבאי באזור לאחר המלחמה ואז לצאת ולפגוע בתושבי שדרות. בזכות אביחי וחבריו ניצלו חיים רבים ואנו מתנחמים בכך, ובזה שהוא לא סבל ומרצחיו חוסלו במקום.
נתגעגע אליו תמיד ונעשה הכול כדי להגדיל את רסיסי האור שהשאיר פה ולהאיר בעזרתם את העולם, בדרכו המיוחדת של אחי הקטן ומורי הגדול.
רס"ר אביחי אמסלם ז"ל שירת בחטיבת הקומנדו ונהרג ב–9.10 בשדרות
