את הטור הזה אני כותב בכ"ט בנובמבר, ובעיצומה של מלחמה שבה הציבור הישראלי התאחד כמו שמזמן לא התאחד, והתגלו בו ערכים עמוקים וכוחות שהיו שפקפקו בקיומם. זמן מצוין לדבר על ציונות.
התנועה הציונית הגדולה שהוביל הרצל, התחילה כתגובה לאנטישמיות, וכפתרון לבעיה היהודית. אם נפשט קצת את הדברים, יש לנו שתי בעיות עקרוניות עם אנטישמיות: הראשונה היא העובדה שאנשים שונאים סתם ככה את היהודים ורוצים שהם ימותו, והשנייה היא שהם גם מצליחים להרוג אותם. אחרי שהוכח שאפילו התבוללות והשכלה של היהודים לא יגרמו לגויים להפסיק לשנוא אותם, חשבו מובילי התנועה הציונית שאם נוציא את היהודים מאירופה – נפתור את הבעיה הראשונה מהשורש. תהיה לנו מדינה משלנו, לא נהיה תקועים כמו קוץ בגרון של אף עם אחר, ולאף אחד לא תהיה סיבה לריב איתנו.
המהלך הצליח באופן יוצא מן הכלל, כידוע. לפני שבעים ושש שנים קיבלו אומות העולם את ההחלטה שהתניעה את הקמתה הרשמית של מדינת ישראל. ועכשיו, כשאנחנו מסתכלים על שתי הבעיות של האנטישמיות, אפשר לומר בבירור שאת הראשונה לא הצלחנו למגר.
שנאה יסודית
כמובן, יש ברחבי העולם גם אוהבי ישראל ואנשים ישרים, אבל מיום ליום אנו מגלים תמיכה מבהילה בטרור, החל במעשים וכלה בניסוחים ובשאלות, שאין דרך הגיונית להסביר אותה חוץ מאשר האנטישמיות הישנה והקלאסית. אישה עם עשרות מיליוני עוקבים שיתפה השבוע את הטענה שישראל קוצרת איברים מנערים פלסטינים לטובת חולים ישראלים. אתה קורא את זה ושואל את עצמך באיזו שנה אנחנו – שלא לומר, באיזו מאה אנחנו – שאנחנו שומעים את עלילות הדם הפשוטות של דם במצות. וזה אחרי שראש ממשלת אירלנד דיבר על אמילי, הילדה שהלכה לאיבוד ונמצאה, ומגישי החדשות בבריטניה שוברים שיאים של צביעות ורשעות מדי יום.
כמובן, אפשר להסביר את כל השנאה הזו כחלק מהטראומה הפוסט-קולוניאליסטית של המערב, ולדבר על תפיסת עולם פשטנית שרואה מדכא מול מדוכא ולכן תמיד תתמוך בחלש. יש אמת מסוימת בהסברים האלה, אבל אתם יודעים, כשסבא של מישהו ניסה להרוג את סבא שלי סתם כי הוא היה יהודי, והסבא של הסבא שלו ניסה להרוג את הסבא של הסבא שלי מאותה סיבה, והיום דור ההמשך תומך אוטומטית במי שהורגים יהודים, אני לא מרגיש שאני צריך לחפש נימוקים אחרים. יותר ממאה ועשרים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, וכמעט אלפיים שנה אחרי שרבי שמעון בר יוחי דרש (בפרשת השבוע, פרשת וישלח) שזו "הלכה", כלומר מציאות נתונה – "עשו שונא ליעקב", ומעט מאוד השתנה.
עם הבעיה השנייה, הפרויקט הציוני התמודד באופן בלתי נתפס. עם כמה מלחמות קיומיות בעשורים בודדים, קליטת עלייה אדירה ושאר אתגרים שכולנו מכירים, קמה פה מדינה משגשגת, חזקה, יצירתית, שמצליחה לשלב (למרות כמה מתחים פנימיים) את תפיסת העולם המסורתית של חלק ניכר מאזרחיה, עם התפיסה הליברלית של חלק אחר. המציאות שבה היהודים הם עם נרדף, שכל אחד יכול לעשות להם פוגרומים, פשוט עברה מן העולם. כמעט.
החולשה מול הטרור ליוותה אותנו זמן ארוך, והשיא כמובן היה לפני מעט יותר מחודש וחצי. התנועה הציונית לא רצתה למנוע רק את הישנות השואה – שהייתה אירוע חד-פעמי בהיקפו, וכמובן התרחש הרבה אחרי פטירתו של הרצל – אלא למנוע גם "סתם" פוגרומים ביהודים, ובפעם הראשונה היא נכשלה כישלון מהדהד.
כעת היא עומדת למבחן – האם היא תגיב במכה אנושה, שהאויב לא יוכל לקום ממנה, וכל השכנים יבינו שלא כדאי להילחם במדינת ישראל, או שהמלחמה עצרה, חמאס יוריד אותה על הברכיים בעזרת החטופים, ושעון החול בדרך לטבח הבא יתחיל לתקתק? על הרקע הזה יש רגש, שרבים אומרים במפורש – שאם אנחנו לא משמידים את חמאס לחלוטין ובלי כוכביות, אפשר לקפל כאן.
התנועה העמוקה יותר
אבל מול הרגש הזה צריך לומר: האנטישמיות אמנם הייתה הטריגר שאִפשר את הקמת התנועה הציונית, אבל מטרתה הבסיסית של התנועה הציונית היא לא מאבק באנטישמיות, אלא החזרת עם ישראל לציון. כפי שאומר שיר מפורסם שגם הוא קשור לנושא המאמר, זו תקווה בת שנות אלפיים – שלא תמיד התבטאה באופן מעשי, אבל היא תמיד הייתה חלק מהותי מהווי החיים היהודי.
גם אם הממשלה תעצור את הלחימה, במהלך שיהיה בגידה מוחלטת בחזון של הרצל, של כל אנשי העלייה הראשונה והשנייה ואלה שאחריהן, של מייבשי הביצות ומפריחי השממה, של המחתרות ושל צה"ל – הרעיון הציוני הוא גדול יותר מהממשלה הנוכחית, ואפילו מהדור הנוכחי. אנחנו נישאר בארץ הזאת, לא רק מפני שאין לנו לאן ללכת, אלא בגלל שהיא שייכת לנו ואנחנו שייכים לה.
