מועד הבחירות הבאות בישראל לוט בערפל. כנראה עוד בתשפ"ד, אבל אולי לא. נתניהו נערך לאחוז בקרנות המזבח אחרי המלחמה, וגם לא ברור מתי היא תסתיים ומי מוסמך להכריז על סיומה: ניר דבורי? בני גנץ? בג"ץ?
אצל האמריקנים, לעומת זאת, יש סדר ושקיפות: הבחירות לנשיאות יתקיימו ב־5 בנובמבר 2024, ד' במרחשוון תשפ"ה. כל אמריקנולוג יגיד לכם שסיכויי הנשיא המכהן להיבחר שנית אינם מזהירים בלשון המעטה. הוא בא בימים ומפסיד בסקרים. דונלד טראמפ כבר נושף בעורפו ממש. ייתכן אפוא שבתוך שנה וחודשיים ניפרד ממנו, כמובן בלי לשכוח להודות לו על פועלו למען ישראל בסתיו 2023, אך גם לא בלי תחושת הקלה.
ג'ו ביידן, שנחלץ לתמוך בנו בשעה קשה במיוחד מול ציר הרשע טהרן־עזה־ביירות, הוא אותו ביידן שכמעט מאז תחילת המלחמה תובע מישראל להקים לתחייה את "פתרון שתי המדינות". בהצהרות לעיתונות, בציוצים, במאמר מקיף בוושינגטון פוסט. הפולחן הזה אינו מרפה ממנו גם אחרי שהמציאות טפחה על פניו ועל פנינו בכל ציפורניה.
הסכמי אוסלו וההתנתקות, אשר זכו בשעתם לליווי אמריקני צמוד, התבררו כדבר הרע ביותר שקרה ליהודים מאז השואה. גלי ההדף של אירועי 7 באוקטובר הרעידו את הגלובוס כולו ויצרו סכנת התלקחות של מלחמת עולם שלישית, שלא נמוגה עד עצם הרגע הזה. לכן נושאות המטוסים של צבא ארצות הברית עדיין משכשכות באזורנו. ובכל זאת, הנשיא בשלו. לא מתוך רוע, חלילה, מתוך אמונה אלילית: למען עולם מתוקן יותר, על היהודים להקריב שליש מארצם הקטנטנה לאויב רצחני שהסכמי שלום הם חלק בלתי נפרד מתוכנית המלחמה שלו. ערפאת הוכיח זאת בנאום הג'יהאד שלו ביוהנסבורג 1994, ימים ספורים אחרי נסיגת צה"ל מערי עזה, אבל אז עוד היה אפשר להשתעשע באשליה שהוא אומר זאת לצורכי פנים. היום כבר ברור שהצורר המנוח התכוון לכל מילה. סגנו הנאמן אז היה אבו־מאזן, מי שקיבל מאיתנו את גוש קטיף ב־2005. אז לתת לו את עזה עכשיו שוב? את כל יו"ש?
ביידן מדבר אומנם על "רשות פלסטינית מתחדשת", אבל זו בדיחה. מי בדיוק יתחדש פה? אבו־מאזן בגיל 88? ברגותי הרוצח? מוחמד דחלאן, חבר הילדות של מוחמד דף ומי שהיה מעורב בפיגוע אוטובוס הילדים בכפר־דרום? החברים מטולכרם שביצעו השבוע לינץ' בשני חשודים בסיוע לישראל? בבית הלבן לא מסוגלים להצביע על בכיר פלסטיני אחד שגינה בפה מלא את מעללי חמאס האחרונים. אין שם סקרים סודיים שמצביעים על תמיכה פלסטינית עממית בשלום אמת עם ישראל, יש רק סקר גלוי וידוע שמצביע על אהדה עצומה במחוזות הרש"פ לחמאס ודבקות אמריקנית עיוורת בנוסחה מדינית הזויה, כנגד כל הסיכויים והתקדימים, תוצאה של שטיפת מוח בניו־יורק טיימס ובמהדורה האנגלית של הארץ.
על אף כל מה שביידן עשה למעננו בחודשיים האחרונים, ואגב גם עשה בכך למען עצמו כיוון שמיטוט חמאס הוא אינטרס אמריקני מובהק, ישראל תצטרך לסרב לו בתוקף. מותר לה אפילו להגיד לו בעדינות תקיפה שיפסיק לנדנד. רעיון עצמאותה של פלסטין לא בא בחשבון באלפיים השנים הקרובות, גם לא העברת רצועת עזה לידי הרש"פ. עזה, כמו יהודה ושומרון, חייבת להיות נשלטת בידי צבא אחד ויחיד, צבא ההגנה לישראל, זה שמשחרר אותה כעת, בהדרגה וביוקר, מציפורני הרוע העולמי.
לצורך צריבת תודעת התבוסה של האויב, עזה גם חייבת להיות דלילת אוכלוסין ככל האפשר, תוך ניצול ההזדמנות הנדירה שנוצרה במהלך הקרבות: מנוסת תושביה החוצה. מן הסתם, ממשל ביידן ידרוש מישראל להשיב אותם לבתיהם אחרי שוך הקרבות. הדרישה הזאת תחזיר אותנו אל הימים הרחוקים שבהם נאלצו ממשלות מפא"י להתמודד עם תביעה אמריקנית נחרצת להשבת פליטי 48' לבתיהם. זה היה סלע המחלוקת העיקרי בין וושינגטון לירושלים (המחולקת) עד מלחמת ששת הימים. הנשיא טרומן, שהזדרז להכיר במדינת ישראל מיד עם הכרזתה, תבע ממנה להחזיר רבע מיליון פליטים לתוך תחומי הקו הירוק. יורשו, דווייט אייזנהאואר, העלה תביעה דומה, ופעם אף תיבל אותה בהצעה להגבלת עליית יהודים ארצה, כמו בתקופת המנדט. ג'ון קנדי הניח על השולחן את תוכנית "טילים תמורת פליטים", אולם בן־גוריון ושרת החוץ שלו גולדה מאיר דחו אותה, ובסוף קיבלו את הטילים – טילי נ"מ מסוג הוק – בלי להחזיר פליט אחד. ההתעקשות השתלמה.
רק אחרי יוני 67' הונח לנו סופית מהניג'וס האמריקני בעניין הפליטים. צרות חדשות, במירכאות, השכיחו מהאמריקנים את הצרות הישנות. הם מעצמה גדולה, אנחנו מדינה זעירה, ובכל זאת לא חסרי אונים מולם. ממשלת נתניהו יצאה לתמרון הקרקעי בניגוד לעמדת ביידן, שהעדיף פעולה אווירית בעיקר, והיא מסוגלת לעמוד איתן גם על משמר האתגר הקיומי הזה: השארת עזה בחורבנה, בשממונה, כדי שתשמש גלעד לעונשו של מי שמנסה לגרש אותנו מכאן: אובדן שטח, נטישת בית, פליטוּת, נכבה.
ישראל לא יכולה עוד להרשות לקן הצרעות העזתי לרחוש מתחת לחלונה. העיר שהפכה למנגנון מלחמה ענק בתמיכת תושביה – חמאס לא תפס שם את השלטון בכוח ולא חפר מנהרות בלי ידיעת דיירי הסביבה – חייבת להישאר מזכרת עוון חרבה ונטושה למשך דורות. אם האמריקנים מתקשים לשאת את סבלם של הפליטים, שיכריזו בבקשה על מבצע עולמי לקליטתם. אנחנו נוכל להציע עזרה מסוימת, ולקוות שבנובמבר הבא ייבחר נשיא קשוב יותר לצורך בהרחקת תושבי הרצועה מזירת הפשע. עזה הרוסה וריקה היא ערובה לביטחון ישראל, תמונת ניצחון משכנעת במיוחד.
